פאסון
אני סוקרת את הופעתה בריכוז, ולאחר שהיא עוזבת את המקום, מחמיאה לו על כמה שהיא אישה נשית ומרשימה, מטופחת, זקופת קומה, מהודרת ואטרקטיבית.
הוא משיב לי בביטול. " זאת לא חוכמה. אל תטעי ואל תאמיני. את רואה אותה אחרי שלוש שעות שהיא מתאפרת,מסדרת את התסרוקת, מתלבשת בג'ינס ונועלת נעלי עקב. לא היית מזהה שמדובר באותה אישה אילו היית רואה איך היא נראית כשהיא בבית. מרירה, זועפת, חמורת סבר, ממעטת לחייך, מוזנחת, וכשהיא נקייה מאיפור - עינייה כבויות ופנייה נפולים. "
אני שותקת ונזכרת בשיר "אל תאמיני" של איה כורם (באודיו המצורף וכן במלות הטקסט שבסיום הפוסט) , שדן בפער הזה בין מי שאנחנו כלפי חוץ ואיך שאנו נתפסים בעיני הזולת, לבין מי שאנחנו בבית, במחיצת הקרובים לנו, ואיך התחושה הפנימית סותרת את החזות החיצונית שאנחנו מפגינים. במלה אחת - ה"פאסון" שלנו.
אני לומדת הרבה מביקור בבית הוריהם ומשפחתם של הזולת, שם בד"כ המסכות יורדות, ונחשפת אמת מזוקקת,נקייה,עירומה, כזו שאין טעם להסתיר אותה או לחמוק ממנה, ולמרבה הצער, לרוב היא מכאיבה.
תהליך מאד חד וברור לעין, עובר עלינו בכל פעם שאנחנו שבים לבקר בבית הורינו. ה"פאסון" שאיתו אנחנו מורגלים לצאת לעולם נעלם , ופתאום אנחנו שוב אותם הילדים קטנים ופגיעים שהיינו. הכאב צף ועולה על פני השטח וכל המוגלה מתפוצצת ומתפזרת סביב לכל עבר. מטמורפוזה של ממש, חוויתית ותחושתית בעוצמתה, מתרחשת ומשתלטת על הוויתנו, ומבלי שנרגיש בכך אנו הופכים בבת אחת לילדים קטנים ונזקקים. חלקנו חוזרים להיות הילדים שהיינו פעם, אצל אחרים זה מתבטא בשפת הגוף כזו שלעולם לא משקרת -מתגוננת ומסוייגת או נפקחת ומאירה, ההבעה הופכת לאטומה ונוקשה או מרוככת,ילדותית ופגיעה.
אין זה משנה כלל לכמה הישגים הגענו בחיים שמחוץ לעולם שלנו במשפחה. המקום הפרטי הזה שממנו צמחנו טומן בחובו לעיתים קרובות כאב, ולא משנה כמה היו שם גם רגעים (מעטים או רבים) של אושר. הישגים שהשגנו, הכרה שזכינו לה, הערצה והערכה בחיים האלה מאנשים זרים לנו - מטשטשת עקבות ושרידים של הרס, אולי גם מרפאה את חלקן - אבל לא מעלימה אותם לחלוטין.
מנהלת בכירה, אהודה, פופולרית ,אהובה ומוערכת בחוץ, שבה בבית הוריה מול אבא אמא והאחים להיות פגיעה, וככל שהפגיעות הזו נחשפת לעיתים קרובות, אני באותה תכיפות חוזרת ומופתעת מהגילוי. מנהלת (אחרת מהקודמת) קשוחה, מרוחקת וקרת מזג הופכת למול עיני המשתאות לאדם אחר לחלוטין כשבאה אימה לבקר אותה במשרד. הבעת פניה מתמלאת חום ועיניים אוהבות מלאות הכרת תודה לאימה, ומהצד, כשאני מגלה את הצד הפגיע הפרטי הזה שלה, לפתע היא נעשית בעיני ליפה עוד יותר.
חברה טובת לב שוחרת צדק ומלאת חמלה לסובבים אותה, הופכת לנוקשה ומגלה רוע לב ואטימות מרושעת מול אמה לנגד עיני . אני חוזה בה הופכת לזרה עבורי, זורקת חיצי רעל פוגעניים לעבר האם חסרת האונים, מגיבה בתוקפנות, מגלה צדדים ציניים מרירים ואפלים של כאב עמוק חודר ומרעיד בעוצמתו וברמתו.
בן זוג חדש בטוח בעצמו,אחראי מפגין חום ומתחשב שלי, שאני פוגשת לראשונה במשפחתו הופך לגס רוח,קשוח,אטום ושתלטן . בן זוג אחר הופך לפסיבי,קפוא חסר אונים,ילד מפוחד וזקוק, מול אם דומיננטית. גבר מצליחן ועצמאי שיש לו אחריות רבה על כתפיו בעבודה הופך לתלותי, הרגוע לחסר מנוח ועצבני, המתחשב לאנוכי, המקסים לבלתי נסבל הקשוב לנודניק הבוגר לילדותי מרודף שלום ללוחם בלתי פשרן מאמיץ ויוזם למשותק מהחלטי להססן האילם לקשקשן, הסבלנית לקצרת רוח הפתוחים מתכווצים, המרירים מתמתקים ----
(--- אני עוצרת פה.)
זה כמובן עובד לשני הכיוונים, כלומר השינוי מתרחש גם לחיוב וגם לשלילה, אבל מה שבטוח הוא שהמעבר דרמטי, חד ואותנטי.
מי משני האנשים האלה הוא האדם האמיתי ? לטעמי שניהם משמשים בו/בנו בערבובייה, בהתאם לסוג הסיטואציה ולאינטראקציה עם האדם שממול.
למה ? מה יכולות להיות הסיבות לכך ? לפעמים זה נובע כתוצאה מיחס מזלזל מצד הורה ביקורתי , מסרס, תוקפני, משפיל. יכולות להיות לכך סיבות נוספות לאין ספור, מגוונות ומורכבות מדפוסי יחסים ישנים.
דוגמה טובה לאחת מהן היא היחס המועדף של ההורה לאחד האחים במשפחה שגורמת לקנאה וליריבות ביניהם. היחסים בין האחים במשפחה מגלים המון פנים וצדדים באישיותנו שלא באים לידי ביטוי בחיי היומיום, כשהבסיס והסיבות נובעות מיחסם של הורינו כלפינו.
האזנתי מרותקת לדבריו של היוצר רשף לוי , איש משפחה למופת, אב לשישה ילדים (שבעצמו גדל במשפחה מרובת ילדים) ,אשר סיפר לאחרונה בראיון אישי על אישתו ששוקדת על התואר השני שלה ב"משפחה", ואגב כך גילתה שאין עבודות/מחקרים/מאמרים שנעשו בתחום העדפת ילד אחד על פני אחיו מצידם של ההורים. בעצם הדבר מעיד למעשה, כי מדובר בטאבו רציני עד כדי כך שטרם העזו לחקור לגביו, מאחר שיחס מועדף ואפלייה כזו מותירה תחושות מאד קשות שנרשמות בילדים, וגורמת בפועל טרגדיה לילד שמופלה לרעה מול אחיו/אחותו.
כשנשאל על כך, התוודה רשף שהוא עצמו משתדל להעניק יחס הוגן ושווה לששת ילדיו מתוך מודעות ורגישות לנושא וכסוג של ריפוי עצמי דרך הענקת חוויה מתקנת. למזלם הטוב של עולליו היקרים של רשף, אני מאמינה שהדבר יסייע לצימצום הפער הזה בין הפאסון החיצוני לבין התחושות הפנימיות הקשות שאותן כה היטיבה לתאר איה כורם בשיר "אל תאמיני" , המצורף באודיו שלעיל ובטקסט שלהלן.
אל תאמיני (מלים- איה כורם ואריק ברמן, לחן - איה כורם)
וכולם נחמדים כאן, אומרים לך מילים ושאת גדולה, ואז מישהו יאמר, הזמן שלך עבר זו מישהי אחרת ורק את זוהרת ומתכת זולה ואותם עלבונות וחוץ מעצמך גם את הבטחה להיות האחת או להיות אף אחת או להעלם וזה לא חשוב אז אל תחשבי לא באמת מכבים את האור כמו כולם יביט בך עייף אבל כל זה חולף  |
