אושר. נחת. התינוק שלי משחק על השטיח, מצחקק בעיניים כחולות בורקות, מחבק את רגליי. ואני קוראת עיתון. 

מה עוד אפשר לבקש? ופתאם, בלי כל הודעה מוקדמת - נהר של דמעות.

אני מסתכלת הילד שלי, התינוק הרך והמלאכי. ובוכה.

כי מתוך העיתון זעקה מודעת אבל.

והאותיות בתוכה מרכיבות את שמו.

המודעה היא על שם הילד שלי! 

משוכנעת שאני הוזה, אני בוהה במסגרת, והיא מיטשטשת דרך מסך הדמעות.

אבל לא. זה באמת השם - פרטי ומשפחה. לגמרי שמו של ילדי האהוב.

זה לא שדאגתי לו, לילדי.

זה לא שהוא אי-שם. הרי הוא פה למרגלותיי.

אך אני בוכה. ולא נרגעת.

אמא לא יכולה לדמיין את בנה במסגרת שחורה. 

קראתי בשקיקה כל מודעה וכתבה על הבחור הנפלא ששמו כשל ילדי הקט.

ועבר.

והימים חלפו, ושנה עברה, וילדי כבר  מדבר ברור, ומתרוצץ בכל הבית, ועדיין מחייך בכל פה ועיניים תכולות.

ושוב דמעות.

נהר.

אזכרה במלאת שנה למותו.

מיהו העלם הזה? ואיך הוא לוחץ על כפתור הדמעות, מאי-שם מהמסגרת השחורה?

ואני מרגישה אליו. הוא לא עוד חייל שנהרג.

הוא לא שלי, ובכל זאת קצת כן -

הוא החייל של השם של ילדי.

ושוב שעות עד שנרגעת.

והיום,

ילדי כבר בן שמונה-עשרה.

והוא מתחייל.

וגובר הלחץ בחזה.

כי אמא לא יכולה לדמיין....

ובוכה.