לכל אחד מאתנו ישנם המתים שלו.  אלו שילוו אותנו כהדים, נוכחים-נעלמים, כאילו והיו ומעולם לא עזבו.

ברגעי לבד או בתוך המון, באור הבוקר או מאוחר בחושך, בשמחה או כאב, הם לפתע יופיעו, אפילו לשבריר שניה, ויביטו בנו, או אנו בם, והלב יצבט לרגע או שרעד קל יחלוף בתוכנו, ואליו יתלווה חיוך, קצת שמח או קצת עצוב.

רוב המתים שלי אינם אישיים. כלומר, רובם היו קרובי משפחה, או חברי משפחה, שהלכו לעולמם עם השנים, חלקם צעירים יותר, חלקם פחות, בעיקר מזקנה או מחלה.

מת אישי הוא מת שהכרת מקרוב, שנפשך נקשרה בנפשו. לא מכר של המשפחה או של חברים אחרים, אלא שלך בלבד.

היקשרות כזו אינה חייבת להיות אהבה. זו גם יכולה להיות סתם ידידות רבת שנים.

אני מודה שמרבית המתים האישיים שלי היו חתולי רחוב.

אבל היו גם כמה אנשים. למרות שגם איתם ההיכרות שלי לרוב לא היתה רבת שנים, אפילו לא רבת שבועות או ימים.

במקרה אחד מדובר היה באישה שיצא לי להכיר ללילה מיוחד אחד. לאחר שנים ספורות שמעתי על מותה.

במקרה אחר היה מדובר במישהי שלא הכרתי מעולם אך תמונתה בעיתונים (מתוך עשרות תמונות נוספות של הרוגים) לכדה אותי בתוכה למשך שנה שלמה. בסופו של דבר נתברר לי לתדהמתי כי חבר טוב שלי הכיר אותה בחייה, מה שהוביל אותי לצאת למסע סהרורי אחריה.

והייתה גם את אנג'לינה.

את אנג'לינה גם לא הכרתי בחייה, אך פגשתי בה לרגעים ספורים לאחר מותה.

מוות

אנו מחכים ברמזור האדום לפנות שמאלה. את שואלת אותי לפשרו של שלט פרסומי רחב ממדים הנמצא מולנו ובו מופיע לכל אורכו הדגל האמריקאי. הפיצוץ נשמע חזק מאחור. זגוגיות של רכבים, הנמצאים כעת במקום בו היינו כמה שניות לפני כן, מתרסקות לרסיסים, וחתיכות מהמטען פוגעות בעוצמה ביושבים בתוכם.
הרמזור מתחלף לירוק ואני פונה אל תוך הצומת, מכוח המומנטום, ומבין סופית מה ארע רק כאשר אני מבחין מלפני באדם הכושל בצעדיו, עד שנופל, כאילו ומופיע בהצגה פרטית היישר אל מול עיני המשתאות. 
צעקות נשמעות מכל עבר. אני צועק לך, שהיה פיגוע, ושואל אם את בסדר. את מנידה בראשך לחיוב.
אני עוצר את הרכב בעלייה לכביש המהיר, אומר לך להישאר ולא לצאת, ולפני שאת מספיקה להגיב- אני יוצא במהירות החוצה.
אמרת לי, שאם חושבים מספיק על משהו- הרי שהוא עתיד להתגשם, משום שמחשבה היא אנרגיה וכל אנרגיה שואפת לממש את הפוטנציאל שבה.
תמיד חשבתי על המוות. פעמיים שמעתי או ראיתי מרחוק את הדיו, אך תמיד ביקשתי להיות נוכח במקום בו הוא מכה, ולו לפחות פעם אחת. תמיד השתוקקתי לראות אותו נעמד לו במלוא הדרו אל מול עיניי העירומות.
אני עובר בריצה, בחור היושב על המדרכה ומכנסיו מופשלות. רואה, שפציעתו שטחית וכי לידו מישהו המטפל בו, וממשיך לרוץ הלאה. מבלי לחשוב על מה שיבוא ומבלי להיזכר במה שהיה.
מגיע אל תחנת האוטובוס. כולם שוכבים. אף נפש לא זזה. רחוק יותר שוכב חייל פצוע. מישהו לידו שואל בצעקה למי יש טלפון נייד. רץ אליהם כאחוז תזזית. החייל בהכרה ואומר לי בשקט את המספר, שביקש לחייג. אישה עונה לי, כנראה אמו, ואני מוסר לו את הטלפון ואז מסתובב בחזרה אל התחנה.

זהו המוות. זוהי נשימתו, זהו מבטו, זהו ריחו, זוהי נשמתו.
אף אחד אחר עדיין לא הגיע אל התחנה, ואני ניצב מולו לבדי, וחוזה בו באותן עיניים עירומות, שלפנים כה השתוקקו אליו וכעת לא עוד.
אישה שוכבת על גבה ועיניה עצומות. מניח שתי אצבעות על צווארה, אך הכל דומם. לידה שרועה על בטנה חיילת צעירה.
 
יופי

את אינך מגיבה לצעקותיי. את כבר אינך כאן או עכשיו. נערה צעירה וממושקפת קרבה ואומרת לי, כי היא פאראמדיקית בהכשרתה. היא טוענת, כי אינה יכולה לטפל ללא כפפות וקוראת לי, שלא לגעת בך מאותה הסיבה. פעם, לפני שנים, החייאתי אדם בנשימת פי, אבל כעת אני בוחר להקשיב לה ורק ממשיך לקרוא לך.
לבסוף מבקשת ממני אותה נערה ממושקפת, כי אסובב את פנייך כלפי מעלה, ואני עושה זאת. עינייך פקוחות מעט ודם נוזל מאפך.
אני מביט אל תוך עינייך. 
כיצד יכול המוות להיות כה יפה ומשתק כמו עיניים אלו?
איני יודע מי היית בחייך. איני יודע האם הגשמת את כל מה שרצית להגשים. איני יודע האם פעם באמת אהבת מישהו והאם באמת היית נאהבת. האם היית באמת מה שרצית להיות או שהיית מה שאחרים רצו, שתהיי?

כאשר תביטו אל הים, הרי שתראו בו את עצמכם. משום שהים, כמו מראת בדולח אינסופית, טומן בחובו את השתקפותכם. ובדיוק כמו שתשמעו בשקט של בית הקברות, כך תראו בים את מחשבותיכם ואת סודותיכם, את ציפיותיכם ואת חלומותיכם, את הפחדים שלכם ואת אומץ ליבכם.
בעינייך היפות כבר איני רואה את הים שלי. רק את אותה ציפור בר הנודדת לכיוונו, כמו זאת שראינו היום לפני שעת השקיעה. 

הקטע הזה הנו מתוך סיפור שסיימתי לכתוב כמחצית השנה לאחר אותו פיגוע, כאן ועכשיו שמו.

את הסיפור פרסמתי לראשונה באתר במה חדשה.  כמה שנים לאחר אותו פיגוע, ביום הזכרון, הבאתי את הקטע הזה, מתוך הסיפור, ברשומה קצרה שכתבתי על אנג'לינה.

בעקבות פרסום אותה רשומה נוצר בפעם הראשונה קשר עם כמה מחברותיה, שהגיעו אל הכתוב דרך גוגל.

הדבר מאוד הפתיע אותי.    את פניה של אותה חיילת ראיתי מולי לשניות בודדות ורק לאחר מכן, באמצעות תמונות ההרוגים בעיתונות ידעתי את שמה. למעשה היא הפכה, באמצעות אותו סיפור, למעין דמות דמיונית אצלי. הרי מעולם לא באמת הכרתי אותה.

הקשר שנוצר לפתע עם אותן מכרות שלה הסיר ממנה את אותה בדיוניות  שרקמתי סביבה במשך שנים, והפך אותה בעיני לאדם אמיתי.

אחת החברות כתבה לי כי הוריה קראו את שכתבתי והתרגשו ומאוד היו רוצים לפגוש אותי.  השבתי לה שאשמח לפגוש בהם אך ככל הנראה בתוכי היססתי. אולי משום שלא היה לי באמת מה לספר להם, מלבד אותם שניות שבהם רכנתי לעברה.

חודשים רבים לאחר מכן, ממש לפני אחד מימי השנה למותה שוב נוצר קשר והפעם עם אחותו של מי שהיה בן זוגה של אנג'לינה עד למותה באותו פיגוע.

עמה שוחחתי לא מעט בטלפון והיא רצתה שאגיע אל טקס הזכרון שנערך בבית העלמין הצבאי בעיר מגוריה.

בסופו של דבר הגעתי לשם, אך יום אחד לאחר מכן. זו היתה הפעם הראשונה בה הגעתי אל קברה, ארבע שנים לאחר מותה.

גם על הביקורים שלי בקברה עטור פסלוני הפיות כתבתי והבאתי לכאן. (אצטרובל על שיש וגן הילדים הנצחי).

אבל לפני שנה, בדיוק בצהרי יום הזכרון, ביקרתי לראשונה מאז אותו פיגוע את הוריה של אנג'לינה.

שניהם עולים , שלמרות שעלו לכאן לפני עשור ומחצה, ניכרת בהם זרותם.

האם מופנמת, שברירית מאוד. האב שקט גם הוא. שניהם נחמדים, מנומסים מאוד. נותר להם ילד אחד, כבן 11-12.

גם החברה הטובה שלה היתה באותו מפגש, אותה חברה שיצרה עמי קשר לראשונה בבלוג שנתיים לפני כן ושלמעשה הייתה לצדה של  אנג'לינה בעת הפיצוץ ונפצעה.
כששוחחנו בבית ההורים נתברר לי שלמעשה ראיתי אותה לרגע בכל ההמולה של הפיגוע, יושבת פצועה ומבולבלת ושני אנשים מסייעים לה, ורצתי כדי לקרוא ולשלוח אליה את אנשי ההצלה שכבר הגיעו אל המקום.

נשארתי שם, בבית ההורים, במשך כמה שעות. היו שם עוד כמה מכרים וקרובי משפחה שהגיעו.

כולם תלו בי תקווה מסוימת, נסתרת, שאספר להם דבר שלא שמעו לפני כן. הרי הייתי זה שהגיע אליה מיד לאחר שנפגעה.

אך לספר הרבה לא יכולתי.

ובכל זאת היתה זו פגישה נעימה מאוד. האם הראתה לי אלבומי תמונות של אנג'לינה. משנות בית הספר שלה, מהצבא. מטיולי חברים.

ולאחר מכן תמונות של שניהם, ההורים, בטקסי הזכרון השנתיים הנערכים בבסיס בו שירתה.

היא סיפרה לי על הקבר, זה שראיתי בשנה לפני כן, על בעלה שמטפח אותו כל הזמן.

לאחר מכן הם לקחו אותי לחדרה. כמו במקרים רבים דומים גם החדר הזה נותר כפי שהיה מאז ומתמיד. הכל מסביב משתנה ורק החדרים האלו נותרים קפואים כמו פסלי קרח המסרבים להפשיר.

בזמן שהיינו בחדר הם נכנסו אל האינטרנט, ההורים, הבן, החברה ובן זוגה, כדי לנסות ולאתר מחדש כתבות מאותו פיגוע. בזמן שהבטתי החוצה מחלון חדרה אל הרחוב הקטן והשקט שבחוץ הם איתרו תמונה שלה מליל הפיגוע, תמונה שבאותו רגע הם ראו לראשונה. היה זה תצלום עיתונאי של אנג'לינה כשהיא מובלת במיטת אלונקה אל האמבולנס. פניה צהבהבים, מוכי חידלון.  לא כפי שנחרטו בזכרוני ובמילותיי.

היה לי מאוד קשה לצפות בתמונה הזו בנוכחות משפחתה, אך הם התעקשו להביט בה. בייחוד האם.

המפגש עמם היה מאוד נעים אך גם מאוד קשה עבורי- אצלי חלפו השנים מאז אותו לילה וכה הרבה דברים קרו, טובים יותר ופחות, והנה הם ההורים, עצרו את זמנם באותו ערב קר, ערב של אחד מלילות חנוכה, שהיה גם ליל חג המולד.

העצירה הזו, המוחלטת, ניכרה היטב בהם, במיוחד באם, במילותיה, באופן דיבורה, בהיאחזות שלה בכל פיסת זכרון של הבת המתה, בכל פיסת מידע מערב מותה, בכל תמונה וידיעת עיתון.

ולהם נוסף גם הנופך הזה של הזרות, של תרבות אחרת, מקום אחר, למרות השכול, והטקסים השנתיים, והחיילים לשעבר שחוזרים מדי שנה, והחלקה מקושטת הפיות בבית העלמין הצבאי.

הבת, אנג'לינה, שליוותה אותי במשך שנים, נוכחת נפקדת במחשבותיי, מבלי שכלל הכרתי את דמותה האמיתית, המת האישי שלי, נעלמה באותו ביקור של צהרי יום זיכרון. את מקומה החליפו ההורים. כעת הם אלו שהפכו למעין נוכחים- נפקדים. בייחוד מכיוון שבשנה שחלפה מאז לא הייתי מסוגל לבקרם שוב, למרות שכאשר נפרדתי מהם דיברנו על כך שנשמור על קשר והם הזמינו אותי לחזור ולבקרם.

לכל אחד מעמנו יש את המתים שלו.

ולפעמים אנחנו עצמנו נשאבים אל תוך עולמם, קופאים בזמנם, כמו הפיות על הקבר, נותרים עם המתים שלנו, מנסים להיאחז בהם, להתנחם במגע החיוור הזה עימם, שהולך ומתפוגג עם השנים, אך מסרב להיעלם.

גם את אלו המתים שמעולם לא הכרנו, ובכל זאת לנצח הם יהיו שלנו.

הם ואוהביהם.