לכל אחד מאתנו ישנם המתים שלו. אלו שילוו אותנו כהדים, נוכחים-נעלמים, כאילו והיו ומעולם לא עזבו. ברגעי לבד או בתוך המון, באור הבוקר או מאוחר בחושך, בשמחה או כאב, הם לפתע יופיעו, אפילו לשבריר שניה, ויביטו בנו, או אנו בם, והלב יצבט לרגע או שרעד קל יחלוף בתוכנו, ואליו יתלווה חיוך, קצת שמח או קצת עצוב. רוב המתים שלי אינם אישיים. כלומר, רובם היו קרובי משפחה, או חברי משפחה, שהלכו לעולמם עם השנים, חלקם צעירים יותר, חלקם פחות, בעיקר מזקנה או מחלה. מת אישי הוא מת שהכרת מקרוב, שנפשך נקשרה בנפשו. לא מכר של המשפחה או של חברים אחרים, אלא שלך בלבד. היקשרות כזו אינה חייבת להיות אהבה. זו גם יכולה להיות סתם ידידות רבת שנים. אני מודה שמרבית המתים האישיים שלי היו חתולי רחוב. אבל היו גם כמה אנשים. למרות שגם איתם ההיכרות שלי לרוב לא היתה רבת שנים, אפילו לא רבת שבועות או ימים. במקרה אחד מדובר היה באישה שיצא לי להכיר ללילה מיוחד אחד. לאחר שנים ספורות שמעתי על מותה. במקרה אחר היה מדובר במישהי שלא הכרתי מעולם אך תמונתה בעיתונים (מתוך עשרות תמונות נוספות של הרוגים) לכדה אותי בתוכה למשך שנה שלמה. בסופו של דבר נתברר לי לתדהמתי כי חבר טוב שלי הכיר אותה בחייה, מה שהוביל אותי לצאת למסע סהרורי אחריה. והייתה גם את אנג'לינה. את אנג'לינה גם לא הכרתי בחייה, אך פגשתי בה לרגעים ספורים לאחר מותה.
מוות אנו מחכים ברמזור האדום לפנות שמאלה. את שואלת אותי לפשרו של שלט פרסומי רחב ממדים הנמצא מולנו ובו מופיע לכל אורכו הדגל האמריקאי. הפיצוץ נשמע חזק מאחור. זגוגיות של רכבים, הנמצאים כעת במקום בו היינו כמה שניות לפני כן, מתרסקות לרסיסים, וחתיכות מהמטען פוגעות בעוצמה ביושבים בתוכם. זהו המוות. זוהי נשימתו, זהו מבטו, זהו ריחו, זוהי נשמתו. את אינך מגיבה לצעקותיי. את כבר אינך כאן או עכשיו. נערה צעירה וממושקפת קרבה ואומרת לי, כי היא פאראמדיקית בהכשרתה. היא טוענת, כי אינה יכולה לטפל ללא כפפות וקוראת לי, שלא לגעת בך מאותה הסיבה. פעם, לפני שנים, החייאתי אדם בנשימת פי, אבל כעת אני בוחר להקשיב לה ורק ממשיך לקרוא לך. כאשר תביטו אל הים, הרי שתראו בו את עצמכם. משום שהים, כמו מראת בדולח אינסופית, טומן בחובו את השתקפותכם. ובדיוק כמו שתשמעו בשקט של בית הקברות, כך תראו בים את מחשבותיכם ואת סודותיכם, את ציפיותיכם ואת חלומותיכם, את הפחדים שלכם ואת אומץ ליבכם.
מגע
וכשאני מרים את עיניי מאותה חיילת וממבטה היפה והמשתק, אני רואה מולי אותך, עומדת ומביטה עליי ועל הגהנום שסביבי, ידייך משולבות ומחבקות את מותנייך. לאחר מכן תאמרי לי, כי גם את רצית לראות בעינייך את מבטו של המוות. אך באותו הרגע את נראית בעיני כל כך לא שייכת לכל הכאוס שסביב, ואני מזנק אלייך ומחזיק בך ולוקח אותך בחזרה אל הרכב, ושוב רץ בחזרה, וכשמגיע הצוות הראשון ויוצא מתוכו פאראמדיק דתי, שעיניו עדיין מבולבלות ותוהות אחר המתרחש, אני קופץ גם עליו ומוליך אותו במהירות אל בחורה אחרת, השרועה לצידי הכביש, אולי בדקות חייה האחרונות, ולידה רוכן אדם צעיר המדבר אליה בשקט. ומשם אני מוליך איש רפואה נוסף אל פצועה אחרת, אשר מצבה כנראה קל והיא יושבת המומה בצידו השני של הגשר, איש ואישה עומדים מעליה ומרגיעים אותה. פעם את תאמרי לי, כי כאשר הנשמה שלנו, של כל אחד מאיתנו, חשה, כי היא כבר לא יכולה להישאר יותר בעולם הזה, בחיים האלו, שאליהם היא נקלעה, היא תעזוב בכל מחיר. וכנראה, שזה אכן כך, בדיוק כפי שאמרת- נשמה, שחשה, כי היא איבדה את החופש שלה, או את תמימותה, את אומץ ליבה, את יופיה, או בעצם את האמת שלה, את מגעה עם החיים האלו, אכן תעשה הכל כדי לעזוב, גם אם האדם בו היא שוכנת לא מודע לכך. וכך כה רבים מעמנו נקלעו, ועדיין נקלעים, אל המוות הזה, שלעתים אכן נדמה בעינינו כל כך מיותר ושרירותי, ולעתים לא. ומי מאיתנו אשר נשמותיהם אכן החליטו לעזוב, ימצא את עצמו מקבל את פני המוות האלו אפילו במתיקות מסוימת, ולאחר מכן יאמרו חבריו, ובני הזוג או קרובי המשפחה של אותו אדם, כי אכן נדמה היה, כי בתקופתו האחרונה הוא נדמה היה, בהתנהגותו, בפרידותיו ומילותיו, כמי שיודע, כי עתיד למות הוא. ומי אשר נשמותיהם בכל זאת החליטו להישאר, ימצאו את עצמם יורדים מהאוטובוס תחנה לפני, מתכופפים להרים דבר מה בדיוק ברגע החידלון, או סתם עוברים ברכבם מספר שניות קודם לכן. ובמילים מעט שונות, אך בעצם את אותם הדברים בדיוק, יאמר לי גם אדם יחיד ומיוחד, שאפגוש כך סתם, לכאורה במקרה, ביישוב קטן הנחבא בין הרי הצפון, לאחר שכבר תעזבי. אביב, זהו שמו של אותו אדם, יאמר לי, כי גם נשמתו של אותו אחד אשר הורג בנו, כך באכזריות הנדמית בעינינו כה עיוורת ובלתי אנושית, גם נשמתו שלו חשה כלואה, גם היא חשה, כי איבדה משהו מחופשיותה, ותמימותה ומגעה עם העולם הזה. והוא יוסיף ויאמר לי, אביב זה, מבלי שיידע דבר עלייך ועליי ועל קורותינו, ולרגעים יידמה בעיניי כאילו ואת זו המדברת במקומו, כי עלינו לשאול את עצמנו היכן אנחנו גרמנו לנשמתו שלו לחוש כל זאת, עד כמה האדישות שלנו גרמה לנשמתו לחוש עצמה מוקפת בגדרות, נטולת חופש ומגע. ובדרכנו חזרה אנו עוצרים בפארק הגדול, לא רחוק מביתך, והולכים אל הגבעה, ויושבים מתחת לעץ, ומביטים אל כל השטח העירוני והמואר המשתרע מולנו, ואל המרחבים הפתוחים הממשיכים ממנו והלאה, עד אל ההרים המוסתרים בחשכת האופק. והלילה חוזר לנשום את נשימותיו המרגיעות, והשקט חוזר לשלוט בכל, ואפילו משטח הערים העצום שסביבנו נראה דומם ושליו.
הקטע הזה הנו מתוך סיפור שסיימתי לכתוב כמחצית השנה לאחר אותו פיגוע, כאן ועכשיו שמו.
את הסיפור פרסמתי לראשונה באתר במה חדשה. כמה שנים לאחר אותו פיגוע, ביום הזכרון, הבאתי את הקטע הזה, מתוך הסיפור, ברשומה קצרה שכתבתי על אנג'לינה. בעקבות פרסום אותה רשומה נוצר בפעם הראשונה קשר עם כמה מחברותיה, שהגיעו אל הכתוב דרך גוגל. הדבר מאוד הפתיע אותי. את פניה של אותה חיילת ראיתי מולי לשניות בודדות ורק לאחר מכן, באמצעות תמונות ההרוגים בעיתונות ידעתי את שמה. למעשה היא הפכה, באמצעות אותו סיפור, למעין דמות דמיונית אצלי. הרי מעולם לא באמת הכרתי אותה. הקשר שנוצר לפתע עם אותן מכרות שלה הסיר ממנה את אותה בדיוניות שרקמתי סביבה במשך שנים, והפך אותה בעיני לאדם אמיתי. אחת החברות כתבה לי כי הוריה קראו את שכתבתי והתרגשו ומאוד היו רוצים לפגוש אותי. השבתי לה שאשמח לפגוש בהם אך ככל הנראה בתוכי היססתי. אולי משום שלא היה לי באמת מה לספר להם, מלבד אותם שניות שבהם רכנתי לעברה. חודשים רבים לאחר מכן, ממש לפני אחד מימי השנה למותה שוב נוצר קשר והפעם עם אחותו של מי שהיה בן זוגה של אנג'לינה עד למותה באותו פיגוע. עמה שוחחתי לא מעט בטלפון והיא רצתה שאגיע אל טקס הזכרון שנערך בבית העלמין הצבאי בעיר מגוריה. בסופו של דבר הגעתי לשם, אך יום אחד לאחר מכן. זו היתה הפעם הראשונה בה הגעתי אל קברה, ארבע שנים לאחר מותה. גם על הביקורים שלי בקברה עטור פסלוני הפיות כתבתי והבאתי לכאן. (אצטרובל על שיש וגן הילדים הנצחי).
אבל לפני שנה, בדיוק בצהרי יום הזכרון, ביקרתי לראשונה מאז אותו פיגוע את הוריה של אנג'לינה. שניהם עולים , שלמרות שעלו לכאן לפני עשור ומחצה, ניכרת בהם זרותם. האם מופנמת, שברירית מאוד. האב שקט גם הוא. שניהם נחמדים, מנומסים מאוד. נותר להם ילד אחד, כבן 11-12. גם החברה הטובה שלה היתה באותו מפגש, אותה חברה שיצרה עמי קשר לראשונה בבלוג שנתיים לפני כן ושלמעשה הייתה לצדה של אנג'לינה בעת הפיצוץ ונפצעה.
נשארתי שם, בבית ההורים, במשך כמה שעות. היו שם עוד כמה מכרים וקרובי משפחה שהגיעו. כולם תלו בי תקווה מסוימת, נסתרת, שאספר להם דבר שלא שמעו לפני כן. הרי הייתי זה שהגיע אליה מיד לאחר שנפגעה. אך לספר הרבה לא יכולתי. ובכל זאת היתה זו פגישה נעימה מאוד. האם הראתה לי אלבומי תמונות של אנג'לינה. משנות בית הספר שלה, מהצבא. מטיולי חברים. ולאחר מכן תמונות של שניהם, ההורים, בטקסי הזכרון השנתיים הנערכים בבסיס בו שירתה. היא סיפרה לי על הקבר, זה שראיתי בשנה לפני כן, על בעלה שמטפח אותו כל הזמן.
לאחר מכן הם לקחו אותי לחדרה. כמו במקרים רבים דומים גם החדר הזה נותר כפי שהיה מאז ומתמיד. הכל מסביב משתנה ורק החדרים האלו נותרים קפואים כמו פסלי קרח המסרבים להפשיר. בזמן שהיינו בחדר הם נכנסו אל האינטרנט, ההורים, הבן, החברה ובן זוגה, כדי לנסות ולאתר מחדש כתבות מאותו פיגוע. בזמן שהבטתי החוצה מחלון חדרה אל הרחוב הקטן והשקט שבחוץ הם איתרו תמונה שלה מליל הפיגוע, תמונה שבאותו רגע הם ראו לראשונה. היה זה תצלום עיתונאי של אנג'לינה כשהיא מובלת במיטת אלונקה אל האמבולנס. פניה צהבהבים, מוכי חידלון. לא כפי שנחרטו בזכרוני ובמילותיי. היה לי מאוד קשה לצפות בתמונה הזו בנוכחות משפחתה, אך הם התעקשו להביט בה. בייחוד האם. המפגש עמם היה מאוד נעים אך גם מאוד קשה עבורי- אצלי חלפו השנים מאז אותו לילה וכה הרבה דברים קרו, טובים יותר ופחות, והנה הם ההורים, עצרו את זמנם באותו ערב קר, ערב של אחד מלילות חנוכה, שהיה גם ליל חג המולד. העצירה הזו, המוחלטת, ניכרה היטב בהם, במיוחד באם, במילותיה, באופן דיבורה, בהיאחזות שלה בכל פיסת זכרון של הבת המתה, בכל פיסת מידע מערב מותה, בכל תמונה וידיעת עיתון. ולהם נוסף גם הנופך הזה של הזרות, של תרבות אחרת, מקום אחר, למרות השכול, והטקסים השנתיים, והחיילים לשעבר שחוזרים מדי שנה, והחלקה מקושטת הפיות בבית העלמין הצבאי. הבת, אנג'לינה, שליוותה אותי במשך שנים, נוכחת נפקדת במחשבותיי, מבלי שכלל הכרתי את דמותה האמיתית, המת האישי שלי, נעלמה באותו ביקור של צהרי יום זיכרון. את מקומה החליפו ההורים. כעת הם אלו שהפכו למעין נוכחים- נפקדים. בייחוד מכיוון שבשנה שחלפה מאז לא הייתי מסוגל לבקרם שוב, למרות שכאשר נפרדתי מהם דיברנו על כך שנשמור על קשר והם הזמינו אותי לחזור ולבקרם.
לכל אחד מעמנו יש את המתים שלו. ולפעמים אנחנו עצמנו נשאבים אל תוך עולמם, קופאים בזמנם, כמו הפיות על הקבר, נותרים עם המתים שלנו, מנסים להיאחז בהם, להתנחם במגע החיוור הזה עימם, שהולך ומתפוגג עם השנים, אך מסרב להיעלם. גם את אלו המתים שמעולם לא הכרנו, ובכל זאת לנצח הם יהיו שלנו.
הם ואוהביהם.
|