אתמול ראיתי בתחנת האוטובוס אמא עם תינוקת. התינוקת היתה רגועה ונעימה למראה. הסתכלתי על שפתיה המחייכות מתוך שינה ועל הידיים הקטנות שתופסות את אצבעות אמה מתוך רפלקס. ואז ירדה עליי שוב המחשבה הרגילה: כל 80 שנות הסבל עדיין לפניה וכמה שאמא שלה תנסה להגן עליה זה לא יעזור.
לפחות אני יותר שמחה בסבתא שלך, גם זה משהו, לא? ולגבי התינוקת, ברור שאי אפשר לדעת אולי יש לה גנים מצוינים והיא תהיה טיפוס שמח. פשוט כשהסתכלתי עליה התעצבתי על המחשבה שאולי יהיה לה קשה.
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מחכה לקרוא. נראה לי שיהיה משעשע כהוגן.
לפחות אפשר לדעת שבסוף זה קורה. גם זו נחמה.
מה איתך? ברור שתצחקי
יש לי 2 סיפורים כל כך קורעים עליה
אני מתלבטת אם לכתוב עליה פוסט
כי לא בא לי שיאשימו אותי
בחוסר רגישות.
האמת שהיא הייתה הדבר הכי פחות רגיש לזולתו
ואף פעם לא הייתה אמא
ואף פעם לא הייתה סבתא
כך שאני אפתור את הבעיה המצפונית ואספר עליה
אולי בקרוב.
בא לי קצת לכתוב דברים מצחיקים. או מגוחכים ומביכים
אופטימיות לא תמיד מאריכה חיים
חמותי רצה למות מאז שהכרתי אותה כשהיתה בת 40
ובסוף באמת מתה....בגיל 87
לא יודעת למה, אבל הצלחת להצחיק אותי. למרות שהסיפור כשלעצמו נשמע יותר מחרפן מאשר מצחיק.
תקשיבי,כדי להצחיקך על הבוקר
וסבתי נפטרה ב 1970 בת 85
נולדה בסוף המאה הקודמ. בגיל 40 נכנסה להריון
ואיזה רופא סנדלר, אמר לה שזה חמור מאוד בגיל הזה
להיות בהריון,סכנה לעובר ולה.
בקיצור מאותו יום היא התחרפנה.ובכתה כל הזמן שהיא תמות.
אל תשאלי על הפלה, כי היתה קצת דתיה.
אמא שלי הבכורה בת 10 לקחה את המושכות לידיה וניהלה את הבית
אחרי בית הספר,וטיפלה בכל אחיה היו 4.
לימים בת הזקונים נפטרה בגיל 28 בקיבוץ כנרת
כשכבר בגיל 14 קיבלה טרשת-מי יודע איזה נזקים זה לעובר
שאימו בוכה תשעה חודשים.
ומשם עד חזרה בתשובה בתוך קיבוץ הדרך היתה קצרה.
וכחוזרת בתשובה הסתובבה עם מזוודה עם הכלים המוכשרים
כי כל ילדיה אכלו אפילו אוכל שאסור להזכיר.
גם בימיה בבית זקנים,היא הטריפה שם את כולם ומעלליה מסופרים עד היום
המשך ב פעם אחרת.
לפחות אני יותר שמחה בסבתא שלך, גם זה משהו, לא? ולגבי התינוקת, ברור שאי אפשר לדעת אולי יש לה גנים מצוינים והיא תהיה טיפוס שמח. פשוט כשהסתכלתי עליה התעצבתי על המחשבה שאולי יהיה לה קשה.
גם כוכב עוזר קצת. תודה.
בוקר טוב ענתי
זה שחשבת על 80 שנה
זו כבר אופטימיות.
ואם היא נולדה אופטימית
לפחות עד זיקנתה התשושה
היא אולי תיהנה
ותברך על כל יום.
סבתי ז"ל שנפטרה בגיל 85
לא נהנתה יום אחד בחייה
כי היא הייתה חרדתית[כנראה]
והיפוכונדרית,כך שעשתה לעצמה ולסביבה[בעיקר]
את המוות. ולפעמים אדם אוהב את
החיים אך התוחלת שלו אוהבת אותו פחות.
וכי מה אפשר לכתוב לך על פסימיות שכזו...????
להאיר בכוכב!