פתחתי מחשב הבוקר. במבזק היה כתוב: ישראל סגל מת. הצטערתי לשמוע. איש חכם היה סגל, איש מעניין. בעיקר איש. איש כמו שהיו עושים פעם. לא הכרתי את סגל, לא אישית ולא מרחוק. ידעתי עליו קצת ממה שנכתב עליו, מהדברים שכתב, התרשמתי מעבודתו העיתונאית. אתה קורא, ואומר: חבל, מת צעיר האיש. בסך הכל בן 63. כן, היום זה צעיר.

יסלח לי ישראל סגל, אבל מותו, רק בן 63, הביא אותי לכתוב על משהו שמלווה אותי כבר הרבה שנים ולא יוצא החוצה. על מישהו אחר.

על אבי.

החודש, ספטמבר 2007, נעשיתי מבוגר מאבי. עברתי אותו. ב-1 בספטמבר 1982 מת אבא שלי, והוא עוד לא בן 49. אני הייתי אז בן קצת פחות מ-24 והחודש מלאו לי 49. עברתי אותו. אני כבר יותר זקן ממנו, ועדיין ילד.  ואני תוהה: אם אנחנו לא מזדקנים (אוקיי, מתבגרים), בכניסתנו לשנתנו החמישים - אז מתי והאם בכלל?

יום ההולדת הזה, 49, מופיע בחיים שלי כמו תמרור כבר הרבה שנים. בעשר שנים האחרונות אני מסתכל קדימה, וחושב על ציון הדרך הזה: גיל 49. חודש ספטמבר 2007. אבא שלי מת, ככה פתאום, כמה שבועות לפני יום הולדתו ה-49; ואני - במהלך כל השנה האחרונה, מאז שהייתי בן 48 ועד לפני שבוע - חשבתי עליו. על השנה ה-49 לחייו. על השנה האחרונה, על החודש האחרון, השבוע האחרון. על היום ההוא. זה היה תמרור, לאו דווקא תמרור אזהרה. כי בינינו, מי מאיתנו יודע ממה להיזהר. אבל זה בהחלט היה ציון דרך. וככל שחולפות השנים, אתה חושב שוב ושוב: כל-כך צעיר.

המושגים "זקן" (וגם "מבוגר") הלכו והשתנו בשנות חיינו. כשאבי מת, זה היה מוקדם. מוקדם מדי. זה היה מיותר, וכואב וקורע לב. אבל אנחנו, בתחילת שנות העשרים שלנו, לא חשנו עד כמה צעיר זה צעיר. לא הבנו עד כמה שלפני גיל חמישים, זה בקושי אמצע החיים. והנה, היום אנחנו רואים אנשים שמתים בשנות השישים שלהם, בשנות השבעים שלהם, אפילו אחרי 80 - ולא אומרים "אדם זקן מת". או שהוא מת צעיר מדי, או שמקסימום הוא היה "מבוגר".

25 שנים עברו מספטמבר 1982. אומרים שזה שנות-דור. דור שלם עבר עלי בלעדיו. הדור שבו נעשיתי מי שאני. למדתי, ונסעתי, נישאתי והבאתי ילדים, הקמתי בית ועברתי דירות, נהגתי עשרות אלפי קילומטרים וצעדתי מאות מיילים. דור שבו התקדם העולם בצעדים מדהימים, וגם התקרב מאוד אל סופו הבלתי נמנע. ב- 25 השנים שבהם אני בלעדיו, קרו כל כך הרבה דברים, שקשה לי לזכור. הוא מת ב- 1982, שבוע לפני ראש השנה. בערב ראש השנה היה הטבח בסברה ושתילא. ובאשיר ג'ומייל נרצח בביירות. ואחרי השבעה נסענו להפגנת ה- 400,000. לפני 25 שנים עוד לא סיימתי אוניברסיטה; עוד לא היו לי ילדים; עוד לא הייתי נשוי. לפני 25 שנים כמעט ולא היו מחשבים אישיים, ומי בכלל חשב על "אינטרנט". אפילו גיר אוטומטי במכוניות היה עניין נדיר.

לפני 25 שנים, בטלפונים עוד היתה חוגה, ואפילו טלפון אלחוטי בקושי היה, שלא לדבר על סלולרי. נעלנו נעלי "קיקרס", ענדנו שעון "סייקו", התבשמנו באפטר שייב "טבק אוריגינל" ולרבים מאיתנו היו פאות לחיים. הרבה מכוניות כרמל ודוכס נסעו ברחובות, בטלוויזיה היה מחיקון ואחר-כך אנטי-מחיקון, ראש הממשלה היה בגין ושר האוצר היה ארידור. לתקליטים היו חריצים ושני צדדים, ולחו"ל טסנו בבואינג 707. העיתון הנפוץ במדינה היה עדיין מעריב (לפחות בלוגו) ועל המדף ערמנו גיליונות של המגזין הנוצץ החדש, "מוניטין". בסוף אותה השנה קנינו מכונית יד שנייה במצב טוב: פיאט 127. פאר הטכנולוגיה. שנה לאחר מכן נישאנו על הדשא שהוא שתל. 4 שנים מאוחר יותר, בספטמבר גם, נולדה בתנו הבכורה.

עולם ומלואו השתנה במהלך של 25 שנה. מהפכים ומהפכות, טכנולוגיה ופיגועים ומלחמות. ועוד מלחמות. 25 שנים מאז שהוא הלך, צעיר כל כך.

25 שנים בלעדיו, ובכל זאת - כמעט כל יום איתו.

25 שנה.
היה היה.