62 שנה אנחנו חוגגים למדינת ישראל ו200 ומשהו אלף הרוגים. אבל מי סופר.

יש משהו כל כך אבסורדי בכל מה שקורה פה. פרדוכס שהפך להיות כל כך מובנה בתוך המדינה הזו, ש-לך תצא ממנו. 200 ומשהו אלף הרוגים ומי סופר.

יש משהו יפה בזה שבכל שנה אנחנו מקדישים יום לעמוד לכבודם, לזכור אותם, לאמר להם תודה על שהקריבו את עצמם.

יש משהו כל כך מכוער בזה שאנחנו מכניסים אותם למעין מערבולת, בועה שבה דרך הכרח וחובה אנחנו מאלצים אותם לפשוט את בגדי בית הספר ולהתגייס, בועה שדרך מוסכמות חברתיות וטפיחה על השכם אנחנו בעצם מחזיקים בידם בכח ומוליכים אותם לקרבי. בועה שבה אנחנו מנצלים תמימות של ילד ומקנים לו ערכים של מוות ומלחמה, וגורמים לו להתגאות כל כך בעצמו. 

שלא תבינו לא נכון. אני מבינה את ההכרח שבהגנה על המדינה. ברור לי שבלי אותם ילדים, אצילים ונאצלים לא היינו פה היום. ברור לי שכל מדינה אחרת שנבחר לגור בה לא תהיה לעולם בטוחה כפי שארץ ישראל בטוחה עבורנו. ברור לי שמדינת ישראל קמה בזכות או בעקבות אותו טבח מזעזע שביצעו הנאצים ביהודים ואם יש מקום שבו נחרף נפשנו על מנת שלא ישוב ויקרה דבר כזה, זה כאן. 

ובכל זאת, מנקרת בי שאלה קטנה...כמה מתוך כל הילדים האלו, שהיינו אמורים לגדל ולדאוג מתו למען המולדת, וכמה מתוכם מתו בהגנה על עצמם? 

בופור... בינת ג'בל... לכמה מקומות כאלה הגיעו הילדים שלנו ומצאו את עצמם מתחפרים באיזה מוצב ארעי, מגנים על עצמם?

מכמה מקומות כאלה נסוגנו, רגע אחרי לחימה עזה, וזה לא שינה את סטטיסטיקת המוות של אזרחי המדינה? 

כמה חיילים מתו על מנת לדרוך בסיני? כמה משפחות שאלו את עצמם למען מה מתו בניהם, כשלאות ידידות ומחווה טובה, הגשנו חזרה את סיני על מגש של זהב? האם לא היה ראוי לוותר על הלוחמה ההיא- להשאיר למצרים את מה שלימים החזרנו כמתנה, ולחסוך מוות של עוד כמה משפחות במדינה? 

ההגנה על המדינה הכרחית. זה ברור לי. אבל יש לי הרגשה שקידשנו כל כך את הוויית המלחמה ורוח הלחימה שלעיתים אנו מריעים גם לקרבות שבמבט לאחור היו מיותרים כל כך. 

 אולי כדאי שנשיר מבט קדימה? שנקדים מחשבה למעשה? שנפסיק לאמר שבמותם הם הסבו לנו גאווה, ונתחיל להתבייש בכך שלעיתים, רק לעיתים, אולי מתוך המנטרה המקודשת שמחלחלים לנו כבר 62 שנה, אנו שולחים אותם להשכב בשוחות זרועות אוייבים, ומבקשים מהם להשאר ערים ודרוכים ולשמור על החיילים שישנים כמה מטרים אחריהם, כי עוד מעט, כשאלו הישנים יקומו, הם יגנו עליהם בחזרה. וכך סובב לו מעגל, עד שהממשלה מחליטה שאולי המקום הזה לא חשוב כל כך, ויוצאים משם. 

חינכו אותנו על ברכי הציונות. החדירו בנו שטוב למות בעד ארצנו. טוב. דורות שלמים שקידשו את ערכי המלחמה. מי יעיז להרים ראש ולבקש מאיתנו לרענן את המחשבה.

"קורבן של שלום" הפך להיות ביטוי שגור בכל הודעת שכול של ראש או נשיא ממשלה, למען המת, או בעצם משפחתו, שתבין למען מה מת בנה.

מישהו פעם עצר להתעמק באבסורד שבביטוי הזה? אם שלום אז למה קורבן? ואם למען שלום מקריבים קורבנות אזי זה לא הופך את השלום למיתוס ריק מתוכן?

גדלנו על ברכי המלחמה. גם היום, בחיי היומיום שלנו, אנו חיים תחת "תקנות לשעת חרום" מימי המנדט הבריטי. זה היה קיים לפני 62 שנה ולא השתנה מאז.

גדלנו על שירים שמקדשים את המטרה "נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם- לא תיתן את ליבנו לשכוח. אהבה מקודשת בדם את תשובי בינינו לפרוח". ואני לא מבקשת שנפסיק להגן על עצמנו או להגן על חירותנו וזכותנו, אבל אני מתחננת, שאולי נפסיק לקדש את הדם, ונקדיש קצת יותר מחשבה, ופחות אנשים, בשביל שביום הזכרון הבא, נוכל באמת לעמוד בגאווה ונדע שעשינו הכל, כל מה שיכולנו לו, בשביל להגן גם עליהם, ולא רק על המדינה.