פגשתי אותה לראשונה לפני כשנתיים, כשיצאתי עם אשתי למסע שחרור פיזי ונפשי שנועד להוריד לחצים ומשקל (בעיקר לה, אבל גם לי).

 בעוד אשתי התמקדה בעיקר בתרגילי שחרור לחצים ופעילות גופנית, אני הסתובבתי בסביבה וניסיתי להיראות מבין ואחראי.

ואז היא הגיעה - קטנה, מזיעה ולחוצה. נראתה קצת מג'ויפת, אבל הסתדרה בהמשך. עשתה לי "עיניים", אבל בעיקר "נדבקה" לאשתי.

אח"כ אשתי תפסה כאבים בגב, ויצא לנו להיפגש מספר פעמים. אחרי מספר שבועות גם אזרתי אומץ להציע לה ארוחה קטנה, והקשר התהדק מאז.

כשהקשר התחיל להיות רציני, הייתי מתאם לנו פגישות בזמנים לא שגרתיים. לפעמים הייתי נפגש איתה בבוקר, לפני ההגעה לעבודה (ואז הייתי מספר על הפקקים בכניסה לתל-אביב). לפעמים היינו נפגשים בלילות, כשהייתי "חוזר מאוחר מהעבודה". לפעמים הייתי סתם מרים טלפון או מסמס ושואל מה שלומה.

למדנו להכיר זה את זו, לטוב ולרע. היא מכירה את האופי שלי, ואני את שלה. היא יודעת איך לגעת בי ואיך להוציא ממני כל מה שהיא רוצה. אני יודע בדיוק איך "לנגן עליה" (במיוחד בדרך למיטה).

לפעמים אנחנו נפגשים ורבים, גם בטונים גבוהים. ולפעמים אני מתקשר והיא לא רואה אותי ממטר. לפעמים היא מחפשת אותי בעבודה בזמן ממש לא נוח.

יש לנו קשר מיוחד. אני יודע שצריך לשמור אותו בפרופורציה,

אבל אין כמו ההרגשה כשהיא נצמדת אלי ולוחשת ברכות:

א ב א

 מוקדש באהבה לאשה שאיתי, ולאמא שלה.

* תודה למספר אי-זוגי על ההשראה