
מיכל ועדו (כל השמות בפוסט בדויים, חוץ מהשם שלי...) פנו אלי חודשיים בערך אחרי שהסתיימה הסדנא וביקשו שאבוא אליהם באופן אישי. יש להם שני ילדים מתוקים, עמית בן 3 ויאיר בן שנה בערך. כשמגיעים הביתה מהגן הוא לא מוכן לעלות לבד במדרגות, רק שיקחו אותו על הידיים. ואם מתעקשים איתו שיעלה לבד זה סבל מתמשך של מדרגה אחרי מדרגה ובסיום המדרגות- חצי שעה של בכי. בלילה הוא לא נרדם בלי שיושבים לידו 3/4 שעה בערך, עד שהוא נרדם. (וזה קשה מאוד כי הוא כבר לא ילד יחיד). כמו שהם אמרו: "לא הבאנו ילדים לעולם כדי שמישהו אחר יטפל בהם. אנחנו רוצים להיות איתם כמה שיותר!"
פגשתי שני הורים מקסימים ומאוד מאוד מתוסכלים. הם משקיעים את כל החיים שלהם בילדים, והילדים מצידם בועטים בהם בחזרה. נראה שהם לא מעריכים בכלל את ההשקעה שלהם. ויותר גרוע מכך, נראה שההשקעה כאילו לא מגיעה אליהם...(בעיקר לעמית, הגדול). למה עמית מתעלם לגמרי מאבא שלו? למה כל דבר מביא אותו לבכי והיסטריה? מה הבעיה שלו עם מיכל? למה הוא פוגע בה ככה?
ניסיתי להתחיל לדבר איתם על גבולות. להסביר שצריך להגיד באופן ברור שאין דבר כזה לקחת על הידיים במדרגות יותר. הוא צריך לעלות לבד. נראה שהם ידעו על מה אני מדברת, הם כבר ניסו את זה וזה לא עובד. סיימנו את הפגישה,הלכתי הביתה "להתבשל" עם כל מה שנאמר ולנסות למצוא את הפירצה, איפה הבעיה? מאיפה להתחיל?
נזכרתי פתאום במשפט,לכאורה לא קשור, שעדו אמר שכהוא סיפר לי על הזוגיות שלו עם מיכל. הוא אמר שיש להם חברים שלפעמים, כשהם רבים, הם יכולים לא לדבר אחד עם השני. "אצלינו זה לא יקרה, כי אם תהיה ממש מחלוקת, אני אוותר. זה לא שווה לי". פתאום עלה לי המשפט הזה לראש שוב ושוב. ואז הבנתי!
אותו הדבר קורה עם עמית" הסברתי לו, הוא סיפר לי שבדיוק עכשיו הוא התפטר מהעבודה בדיוק בגלל הסיבה הזאת! הוא היה בתפקיד ניהולי והעובדים "טיפסו" עליו. הוא היה הכי נחמד אליהם, מבין המנהלים, התייחס אליהם כמו בני אדם ובתמורה הם פשוט שיגעו אותו. כבר לא היה לו כח להתמודד עם זה אז הוא עזב...
זה בדיוק אותו הדבר עם עמית! אלו שיעורי בית קשים מאוד בשביל עדו. הוא צריך לעשות עבודה עם עצמו, להבין את התפקיד החינוכי שיש לו, את האחריות לחנך את עמית, וזה בהכרח אומר להסכים להכנס לעימותים. (ולדעת,שזה לא אומר שלא אוהבים..) . רק כשהוא יהיה בטוח בעצמו, עמית ייקח אותו ברצינות.
דבר נוסף שאמרתי להם, שהם מגדלים שני ילדים יחידים. כל אחד לבד, מקבל את כל מה שהוא צריך, אבל זה לא כמו משפחה. לכל אחד יש את החדר שלו, עם כל אחד יושבים כמעט שעה עד שהוא נרדם.. במשפחה, חיים ביחד, לכל אחד יש זכויות ויש חובות, מקבלים ונותנים. וזה גם יותר בריא לילד. אמרתי להם שיתחילו לבקש מעמית עזרה לפעמים, שיתנו לו תפקידים בתור האח הגדול, לעזור בעריכת שולחן, שיעזור להביא ליאיר את הטיטול, אולי אפילו שיעזור להחליף לו...
אחרי הפגישה הזאת התקשרתי לשאול מה קורה. מיכל ענתה לי ואמרה שהמצב השתפר מאוד! (חוץ מהשינה עדיין..), שהבעיה של המדרגות נפתרה לגמרי, הוא כבר עולה לבד בלי בעיה. ההתעלמות מעדו גם נגמרה. אפילו היחס אליה השתפר. במיוחד היא צייינה שעמית כ"כ נהנה לעזור, הוא רץ לסדר את השולחן, אפילו שואל אותה לפעמים אם היא צריכה עזרה." זה מדהים! הוא כאילו נהיה ילד אחר, התבגר פתאום" על הרגלי השינה קבענו לדבר בפעם הבאה. |
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חומר למחשבה:
חוק וסדר: יסודות המשמעת.
בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד.
למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה.
כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת!
הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי.
אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר.
בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר.
עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו?
השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד.
סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות.
אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו.
סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו.
אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים.
בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי.
יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.
[ פרק 5, חוק וסדר: יסודות המשמעת, המשבר בחינוך האמריקאי - ניתוח והצעה, בית הספר סדברי ואלי, 1970. אתר בית הספר סדברי ואלי ]
תודה על הטיפ.
אני באמת חושבת שהמעבר לשניים הוא הכי קשה (במידה מסויימת אפילו יותר קשה מילד ראשון) כי אתה צריך ללמוד לחלק את תשומת הלב שלך,לדעת לתת לכל אחד את מה שהוא צריך, לכוון נכון את הקשר ביניהם. וזה לא פשוט.
הדברים הנסתרים מהעין-
לשמחתי רגע לפני בואו של הילד השני הבנתי את תפקידו של הבכור
ואת הקושי האדיר של המעבר מילד יחיד לחיים בשניים.
ראו אותנו הבוגרים כמה שנים לוקח לנו להבין חיים זוגיים, ומהבכור אנו מצפים שתוך יום יפנים ויתבגר.
קראתי ספר מדהים שעוסק בנושא- "פיזיקה משפחתית- הורה כתומך"
יש שם המון טיפים להורה, באשר לשלום בין השניים [שני אחים]
מומלץ