יש ימים בהם הלבד מורגש יותר. היום היה יום כזה. יום אחד בו לא עבדתי, לא ראיתי אנשים, לא עשיתי כלום חוץ מלראות סרטים בטלויזיה (שוב נהניתי מגבעת חלפון...), לאכול טייק אווי מהג'ירף ולשכב על הספה.

אני לא אוהבת ימים כאלה, ימים בהם אני לא יוצאת מהבית. היום עבר מהר מאוד למרבה ההפתעה, אבל הגביר בי את תחושת הלבד שקיימת ביום-יום אבל אין לי זמן או כוח להתעמק בה.

זה לאו דווקא קשור לזוגיות שאין לי. אני חושבת שהשינויים שאני עוברת בזמן האחרון, התהפוכות הרגשיות שלי, ההתרחקות מבחירה מאנשים שהבנתי שלא עושים לי טוב - כל אלה היום היו במרכז המחשבה. כמה שניסיתי לא לחשוב על זה, הבנתי כמה חסר לי החלק של הפאזל שקוראים לו בן זוג.

בדרך כלל אני לא מתעמקת בזה. חושבת על זה, מתבאסת על זה לפעמים, החברות הרווקות שנותרו לי ואני מקטרות על זה ובאותה נשימה שמחות שאנחנו עדיין רווקות הוללות בעיר הגדולה, ועם זאת אני יודעת שכל אחת מאיתנו חושקת במישהו שנוכל לישון איתו, להתעורר לצידו, לספר לו על היום שהיה לנו, שיהיו את הצחוקים שהם רק שלנו.

אני גם מודעת לכך שהרבה מהבחירות שאני עושה לא ממש נכונות או חכמות. רוב בני הזוג שהיו לי או הבחורים שיצאתי איתם או אלה שבחרתי להכניס למיטתי היו לא נכונים. מעטי מעט היו אנשים שעד היום אני יודעת שיכולים בדרך שלהם לעשות לי טוב.

אני יכולה להיות בנאלית או קישטית ולומר שלכבוד יום העצמאות אני בוחרת להיות עצמאית בעצמי ולהשתחרר מהכבלים המקובלים ולעשות בלה בלה בלה בלה בלה... אני לא בוחרת בדרך הזאת. אני בוחרת במשהו אחר. אני בוחרת להמשיך ולהיות נאמנה לעצמי.

יש אדם מסוים שיכול להיות יקרא את הפוסט הזה שידע בדיוק על מה אני מדברת. אני בוחרת להמשיך להיות יעלי, זאת שצוחקת, מחייכת, אוהבת לאהוב, חולמת להיות נאהבת, צמאה לידע, להכרה של האחר, להבנה, למגע, לשבירת מוסכמות כדי להמשיך וללכת באותה דרך מסוימת.

אז הלב הזה של היום גרם גם לתובנות מסוימות שאולי יביאו אותי למקום חיובי יותר, מחויך יותר, שלם עוד יותר ואוהב. את עצמי בעיקר. הרבה יותר מעכשיו.