אני: בוא נגיד שאנחנו מתחתנים. מה אתה חושב שיקרה לנו? יהיה לנו טוב ביחד או כמו כל רוב ה זוגות נפסיק לאהוב אחד את השני?

הוא: נראה לי קצת מוזר לחשוב עלינו בתור נשואים. לא שלא חשבתי על זה כבר הרבה זמן, וזה באמת נראה הדבר ההגיוני לעשות, אבל זה כזה של גדולים. נראה לי גדול עלינו עכשיו. מה דעתך?

אני: האמת שבא לי להמשיך ולהיות איתך בדיוק איך שהיינו עד עכשיו. עם המון אהבה, עם בעיות שנפתרות כשמדברים ובלי אחריות גדולה מדי על הכתפיים. אבל, מרגיש לי כאילו אנחנו צריכים לעשות משהו אחר. כאילו צריך לעלות מדרגה.

הוא: זה לחץ חברתי, זה מה שזה. את מבינה נכון?

אני: לא רק בעיני. יש גם את הקטע של הביולוגיה. אני אוטוטו בת 30. בדיוק אתמול מישהי אמרה לי שללדת בגיל מאוחר יכול לגרום לכל מיני בעיות ליילוד כמו למשל תסמונת דאון. מפחיד אותי. חוץ מזה, מה יקרה אם לא נצליח בכלל להרות?

הוא: אל תדאגי מותק, אני די בטוח שהכל יהיה בסדר בתחום הזה. אין סיבה שיהיו לנו בעיות, וגם אם יהיו, יש היום כל כך הרבה אמצעים טכנולוגים. אני בטוח שארצה ילד, אבל מה אכפת לי אם זה יהיה ילד ביולוגי שלי או מ תרומת זרע אם נניח ספירת הזרע שלי נמוכה? וגם לא אכפת לי לחשוב על אימוץ! יש המון ילדים מסכנים שאין להם הורים.

אני: אימוץ זה נשמע לי כמו הורות אחרת , ואני לא בטוחה שבא לי לחוות את החוויה הכי גדולה של החיים שלי, את ה הורות שלי ככה. לא בא לי לשכב עם בנק הזרע , בא לי לעשות ילד איתך.

הוא: מתוקה שלי, את זוכרת שדיברנו על זה שלפעמים את יוצאת מתוך פרופורציה ואת נורא דואגת? עכשיו זה משהו כזה. אין לנו עדיין בעיות, אז למה לחשוב כל כך הרבה?