בניינים מדברים. הם מנהלים איתך דיאלוג. לרוב הם אלה שפותחים אותו. זה קורה ברגע שמבנה נכנס לשדה הראייה שלך. אתה מרגיש מה הוא, מה הוא אומר, מה הוא רוצה שתשמע. לא תמיד אנחנו מקשיבים לבניינים, אבל הקול שלהם שם. כל השאר זה רק עניין של תשומת לב או מודעות, מקרית או מכוונת. בית בהיר עם חלונות גדולים ודלתות רחבות יגיד לך שאתה מוזמן, יחייך אליך. בית עם סורגים יזהיר שאם אין לך סיבה טובה אל תתקרב. בית מבולגן, עם ווילון מקומט או צעצוע בכניסה, פועם בו לב, יש בו חיים. בית גם יכול להיות מונומנט. כמו מוות. בעצם לא מוות. גרוע ממוות, כמו חי בקללה, אבל לא מת. מתים לא מדברים, בניינים כן.
הולילנד היה מלון צנוע וקטן בדרום ירושלים, שהתפרסם גם כמשכנו של דגם ירושלים בסוף בית שני. בשמיעה ראשונה הולילנד נשמע כמו גימיק, דרך שיווקית קצת מגוחכת, למשוך לחופשה תיירים יהודים עשירים ולפרסם מלון שנמצא על אדמת הקודש. סביר שגם אז זה נחשב ללא יותר מקוריוז. אומרים שזה היה מלון מיוחד, עוד לפני שהביאו לכאן את המלה בוטיק. מיוחד אבל ישן. מה שישן חכם לשמר, אבל משתלם להרוס, ובתחילת המאה הזאת הוא נהרס. דגם בית שני הועבר למוזיאון ישראל, נעקרה חורשת אורנים סמוכה לו והשטח נפל שדוד למכבשי הריבוי הטבעי. כשיש ריבוי טבעי יש יותר אנשים. כשיש יותר אנשים יש יותר אינטרסים. כשיש יותר אינטרסים יש יותר תככים ומזימות, כשיש יותר תככים ומזימות יש יותר טיפשים שמפילים לבאר יותר אבנים. ואם על כל טיפש צריך מאה חכמים, בשלב מסויים לא נשארים מספיק חכמים כדי להוציא את האבנים מהבאר. זאת מתמטיקה פשוטה.
שלוש שנים לא הייתי בבירה. הביקור האחרון היה טראומטי. חדשות זה דבר שעובר ליד האוזן, אבל העיקול בכביש שחשף במכה אחת את רכס ההר המזרחי של ירושלים מצולק בגדר הפרדה גסה ומכוערת, העיקול הזה זרק אז את האקטואליה לפרצוף בלי הכנה מוקדמת. גדר ההפרדה, סליחה, בבירה אוהבים לקרוא לזה בשם העוברי 'עוטף ירושלים', היא גלעד חי לכיעורו של האדם. לרוע המשחית בין אדם לחברו גם אם הוא אויבו, לרוע המשחית בין אדם לאדמה שעליה הוא הולך באופן זמני. גדר ההפרדה היא בנין שמדבר אליך ואומר מלה אחת, ארוכה אלימה ומייאשת, שנשרקת עד קצה האופק שמחבר את השמיים עם ים המלח. וזה רק בצד המזרחי של העיר.
שלוש שנים לא הייתי בבירה. בשבוע שעבר, בירידה מכיוון רחוב עזה אל היציאה לשפלה, העיקול היכה שנית. כל מה שאומרים על הניירת הרקובה סביב מתחם ההולילנד הוא אפילו לא הפסיק של הנזק שנעשה. תפארת הרוע, יכולות הטיפשות, האפסות המאופסת, בית המקדש השלישי ובו מזבח האגו של היצור הכלומניקי שנקרא אדם. המונומנט הענק, הפאלי, שנמצא בקצה רכס הר ומגיע לגובה של 800 מטר מעל פני הים, הוא הדבר הכי עצוב שאני יכול להגיד שראיתי קורה לירושלים בכל ימיי חיי. בשניה זו זה מרגיש כמו הדבר הכי עצוב שקרה למדינה. ככה זה כשהאקטואליה מכה בך בזמן אמת. ומי שלא ראה את המבנה במו עיניו, לא בשקופיות שמאחורי יעקב אילון, לא ראה דימום מהו. אומרים שככל שעולים בקומות המתחם, מחיר יחידות הדיור עולה בהתאם. אומרים שמהקומה האחרונה בהולילנד אפשר לראות את תל אביב, את רבת עמון, את הנגב והכל מאותו סלון. מי שגר שם יכול להסתכל על החלון ולשחק אותה כאילו כל זה שלו. ומי שגר שם, כל זה באמת שלו. זה בכל מקרה כבר לא שלנו. ושוד המרחב הציבורי, בלי לדבר על המוות שפשה בחלקת הטבע שבמתחם ומסביב לה, לא יכול היה להיות גלוי יותר, זקור יותר, כי אין מקפצה גבוהה יותר להשתין ממנה בכל האופק הנראה לעין מסלון הקומה האחרונה. ככה זה כשלוקחים אדמה קדושה ועושים ממנה הולילנד. ירושלים הרים סביב לה, רכסים בגבהים שונים, חסרי סימטריה, חומים, יבשים, מנוקדים בצמחיה קשה, תוואי שטח שמזכיר לך בכל היתקלות בו שאתה לא יותר מחיה שצריכה להתמודד עם הטבע המאיים הזה. טוב, רע, נעים, לא נעים, לא משנה. עובדה. ולך תספר את זה לאוכלי האדם שאיפשרו למקום הזה לקום. לך תספר את זה לאנשים שחושבים שטוב לגור במקום שעושה כל כך רע לסביבה שהם חלק ממנה. לבעלי הפיפי הקטן שרכשו ממיטב כספם המי יודע אם כשר את יחידות הדיור האלה. ויש אומרים שככל שעולים בקומות, לבעלי הדירות יש פיפי יותר קטן. לך תסביר להם שמה שלא רואים משם וכן רואים מכאן לא משנה את העובדה שהטבע קיים. והוא חזק מכל חשבון בנק או שק מזומנים. בעצם מה יש להסביר. הולילנד היא מגדל בבל החדש. ההר שהוקם על ההר, ההר שחושב שהוא ניצח את ההר, רק בגלל שהוא מעליו. המקום שבו ירושלים המערבית הפכה גם היא לשטח כבוש, צריך לראות כדי להבין. ויש פה לא מעט דברים להבין. ההלם מהמבט הראשון והמקפיא במקום הזה נדחק כשנופלת ההכרה בעובדה שזה מתחם הביכורים, מביא הבשורה ופה זה רק מתחיל. מי שגדל על אתרים היסטוריים כמו מגדל דוד, בריכת השולטן ואפילו בנייני האומה, נכדיו יגדלו על האתרים ההיסטוריים גשר המיתרים וההולילנד. ומרגע שנקבע התקדים, זה עניין של זמן עד שיבואו הולילנדים חדשים, גדולים יותר, פאליים יותר, עצובים אפילו יותר. בהולילנדים הבאים יהיה לנו איכפת פחות.
|