להלן ראיון שערכתי עם דנה ספקטור לפני כחודש. את הראיון ביצעתי במסגרת הלימודים ב"עבודי קריאייטיב".

תהנו!

את הראיון אני ודנה ספקטור מקיימות בבית קפה ברנז'אי בלב תל-אביב. למרות הפרסונה התקשורתית שהיא הפכה להיות, היא מודה שבדיוק כמוני, גם היא מרגישה שם קצת כמו עכבר הכפר. תלושה מהמציאות. למרות שכרגע היא נמצאת במקום טוב בחיים שלה, היא לא נותנת לשתן לעלות לה לראש ונשארת עם הרגליים חזק על הקרקע. האישה הניגודית ביותר שפגשתי, ששונאת ואוהבת את החשיפה, שקשורה לחברותיה ומצד שני מדברת על קנאה עזה ביניהן, שטוענת שההורים הוא נושא רגיש שהיא לא מדברת עליו ולמרות הקושי, מצליחה לספר גם למה, פותחת את הלב ומספרת איך זה להיות במקום שבו כל המדינה קוראת אותך בכל יום שישי.  

איך התחלת לכתוב? 

"אמא שלי הכריחה אותי לכתוב מגיל דיי צעיר. אני אף פעם לא רציתי לכתוב. בגיל 9 היא דחפה לי מחברת ליד ואמרה לי: 'תכתבי עליי שיר'. אז כתבתי עלייה שיר, ואחר כך עוד שיר. אמא שלי נתנה לי את הקריירה שלי. היא זיהתה בי כשרון והיא הכריחה אותי. היא אמרה לי: 'אם לא בשבילך, את לא רוצה לכתוב? אז בשבילי'." 

את חושבת שההורים שלך גאים בקריירה שלך? 

 "הם מאוד גאים. אבל זה תמיד מלווה בתסמונת 'עכשיו באים?'". היא אומרת בעצב.הייתי 11 קילו יותר פעם, והייתי בחוף בקופנגן. כל הגברים התייחסו אליי נורא מגעיל וכשרזיתי, פתאום התחילו לקרקר סביבי. תמיד הייתה לי את המרירות הזאת עליהם של 'עכשיו באים?! עכשיו נזכרתם?'. אתה לא מרגיש שאוהבים אותך, אתה מרגיש שאוהבים את ההישג, את הרזון שלך. קודם היית אותו בן אדם, אבל היית שמן, אז לא אהבו אותך ועכשיו אתה רזה, אז כן אוהבים אותך. אז כשההורים שלך אוהבים את ההישגים שלך אבל הם לא פרגנו קודם, אתה אומר – עכשיו באים?"  

את בקשר טוב איתם? 

"כן. אני אוהבת אותם. אני לא כועסת עליהם. זה קשר טוב, אנחנו נפגשים לפעמים...זה נשמע נורא קר. אני אסביר את זה אחרת. ילד שחוזר הביתה, מהגן ושואלים אותו איך היה היום? יש הורים שמספיק להם לשמוע ש 'היה לי נורא כיף ושיחקתי עם החברים' ויש הורים שרוצים לדעת מה השגת היום. אני אתן עוד דוגמא. אתמול הייתי בהופעה של מירי מסיקה והשיר 'אני באה אליכם' שבר אותי. פרצתי בבכי. בכיתי כי אני לא מכירה את התחושה הזאת. מה זה 'הגיעה הנסיכה?'  בחיים שלי לא קראו לי נסיכה, מה זה 'אמא מיד מאורת משמחה?' איזה מוארת משמחה? כל החוויה הזאת שאתה כל עולמם של ההורים שלך, אני לא מכירה דבר כזה. אף פעם לא הכרתי. אין לי מושג מה זה אומר ה-לבוא הביתה הזה, שכולם נורא שמחים שבאת. אין לי מושג".  

זה תמיד היה ככה? גם בתור ילדה לא הרגשת מהם חום?  

"זה לא כזה נורא. אני פשוט ילדה רגישה מדיי להורים מאוד עסוקים שכבר יש להם שני ילדים קודם. הורים עסוקים, הורים אשכנזים, תקראי לזה איך שאת רוצה. לא תמיד יש זמן לרגישים מדיי. בן אדם בלי אור, שלא נותנים לו מספיק תשומת לב יכול להשתגע. אני קצת רגישה מדיי. אני רואה דברים בניו-אנסים כפולים: אם אמא שלי לא חייכה אליי, יכולתי להבין ישר שהיא חושבת עליי דברים רעים. כל דבר אני רואה כפול. זה נורא מייגע לגדל ילד כזה, צריך לתת לו המון תשומת לב. אני פשוט לא מרגישה 'הנסיכה של הבית'. אני ילדה שלישית אחרי שני בנים, אני אמורה להרגיש את זה. אין נסיכה אחרת. אלא אם כן אחי אורי, עשה ניתוח לשינוי מין ואני לא יודעת מזה".   

דיברת עם ההורים על זה, הם יודעים שזה מה שאת מרגישה?  

"הם יודעים שהם עשו טעויות. היה קטע במחוברות, שדיברתי על זה שאני מתגעגעת לאמא שלי ועל זה שהיא אף פעם לא חיבקה אותי ושעכשיו גם לי קשה לחבק את מאיה. אחרי שעשיתי את זה, אמא שלי לא דיברה איתי שלושה חודשים. דיברתי בטלוויזיה על דבר מאוד מהותי בניינו שלא דיברנו עליו אף פעם. פגעתי בדיוק בציפור נפשה. ידעתי שאני עושה טעות כשעשיתי את זה. אולי באיזשהו מקום רציתי להתנקם, במקום הזה שנורא אכפת לה מה חושבים עליהם ופתאום אני מביאה את זה בהפוכה בסדרה. ידעתי, כמו קין שרצח את אחיו, שרצחתי את אמא שלי באיזשהו מקום. אחרי שלושה חודשים אמא שלי התקשרה, והיא הבינה שהיא גמרה אותי. כשדיברנו היא אמרה לי: 'את יודעת למה כעסתי עלייך? כי כל מילה שאמרת שם הייתה אמת'.  וזה היה מדהים שהיא אמרה את זה". 

דנה לא כותבת על ההורים שלה בטור מפאת כבוד אליהם. היא מסבירה שאם תכתוב עליהם את הדברים הטובים, היא תאלץ לכתוב גם את הרע,  כי היא לא מסוגלת להיות מזויפת ולהציג רק צד אחד של המטבע. מה גם שלהורים שלה מאוד חשוב "מה יגידו השכנים" ככה היא מגדירה את זה בעדינות. בשלב מסויים היא אומרת שהם אחד הגורמים לשנאה העצמית שלה. אז היא נמנעת מלכתוב. "אני אכתוב עליהם כשימותו" היא אומרת בחיוך חצי עצוב. אם מאיה תרצה להכנס לעולם התקשורת את תתמכי בה? 

"רק אם היא תהיה כישרונית. אני חושבת שאני אהיה קצת כמו אמא שלי, כי היא נתנה לי את מתנת הכתיבה. היא לימדה אותי להסתמך על כתיבה. בצבא הייתי כל-כך בודדה, שהייתי כותבת שעות במחברת שלי. זה חבר. היום אני יודעת שכשאני עצובה, הכתיבה היא היצירה. ליצור משהו זה הדבר היחידי שעושה לנו ריסטארט למחשב. הדבר היחידי שמציל אותנו מהכל. מה שאת לא מרגישה, מה שלא עובר עלייך, את לעולם לא לבד. שם בחדר העבודה, מחכה לך דף חלק שאת תשימי עליו את העולם הזה, והוא ידבר אלייך חזרה". 

יש דברים שכתבת שמאיה תפגע מהם כשתגדל ותבין?  

"בטוח שכן, אבל בעיניי הדבר הכי גרוע זה הורים שותקים. אנשים עם דמיון, איפה שלא אומרים להם כלום, הם מדמיינים את הרע ביותר. כשיש שתיקה פולנית מנומסת בבית וכולם כאלה מחייכים אחד לשני והולכים לדייג, ויש כלבה חמודה וצמרירית שקוראים לה פלאפי, במקומות כאלה, אנשים רגישים מזהים את מה שלא מספרים להם. את יכולה לעבור עם ההורים שלך חמישים שנה, הם ימותו ואת לא תדעי מי הם היו: איך הם גמרו, איך הם התנשקו, את מי הם אהבו, על מה הם חלמו, איפה נשבר להם הלב. הם לא יספרו לך. אנשים כמוני מדמיינים את זה, והדמיון הוא תמיד יותר גרוע מהמציאות. כמו שיש אנשים שנולדים לאמא נרקומנית או מיליונרית, זה הגורל של מאיה. היא צריכה להיות חזקה ולהתמודד. אני אתן לה את כל האהבה שאני יכולה, אבל לנסות להסתיר את עצמי, לא להיות אני בשביל שלילדה שלי לא תהיה צלקת נפשית? בחיאת ראבק. איך אני יכולה לדעת שלא תהיה לה צלקת נפשית מזה שאני נושמת? כל דבר שאנחנו עושים מצלק אותם הרי". 

את קוראת טוקבקים?  

"פחות, הרבה פחות. היום אני כבר לא באובססיה. פעם הייתי ציידת טוקבקים. כמו צייד נאצי. זה עניין של שליטה. אנשים חושבים שזה נרקיסיסטי, זה לא. זה מרצון לדעת מה חושבים עליי בכל רגע נתון ולשלוט בזה. מה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על אישה במדינת ישראל? או שהיא שרמוטה, או שהיא אמא רעה. את שניהם אמרו עליי, את הנורא מכל. אני הסתכלתי לסיוט הכי גדול של כל אישה בלבן של העיניים ושרדתי". 

היא שונאת ומבקרת את עצמה בלי סוף, החל מהמראה החיצוני ("אני ג'ינג'ית מעצבנת שנראית צפונית") ועד לתפקוד שלה במיטה ("אני מתעסקת הרבה בסקס בגלל שאני לא מספיק טובה בזה"), ובין לבין, מצליחה לסנן מהר איזו מחמאה לעצמה ככה מבלי שנשים לב. "באיזשהו מקום יש בי הרבה אהבה עצמית. אני כן מאמינה שאני יכולה להמציא את עצמי מחדש כל הזמן, אני כן מאמינה שלא נגמרתי. יש בזה סוג של אמונה עצמית, שאני לא יכולה להיגמר, שיש לי עוד מאיפה לתת".  

למה הטור שלך נקרא בשמו, "בקרוב אגיע רחוק" ? 

"שחר אלתרמן, העורך שלי, הוא טיפוס. הוא המציא אותי, הוא המציא את הטור. אין היום עורכים כאלה וזה נורא עצוב. שחר היה כמו רנטגן. הוא הסתכל פנימה וראה בדיוק מי אני לטוב ולרע. בהתחלה חשבתי שאני אגיש טורים קלילים על שופינג, קרמים, כיף חיים, ושחר לא וויתר לי. הוא היה מחזיר לי את הטקסט בהבעה של גועל. הוא היה אומר לי 'יותר עמוק. זה לא מה שאת מרגישה באמת. תכאיבי לעצמך'. שחר היה קורא לי הבחורה האינטליגנטית הכי טיפשה שהוא מכיר. וזה נכון, אני באמת מטומטמת נורא גדולה. אני אדם חכם ומטומטם בו זמנית. כל-כך הרבה טעויות עשיתי. כל הרצון שלי למשוך תשומת לב, כל ההתנהגות הזאת של פרחה בזויה מהסוג הגרוע ביותר. הוא אמר לי: 'את יודעת מה הבעיה שלך? את wanna be את כבר be. לא משנה כמה יהיה לך...כל הזמן את רודפת אחריי משהו'. הערצתי את ג'ודי ניר מוזס שלום, אורנה דץ. כל הנשים האלה נורא מדברות אליי. אני עד היום מתרגשת ללכת להשקות. אני תמיד ארגיש שאי שם יש חיים זוהרים. 'בקרוב אגיע רחוק' זה תמצית ה wanna be , זה מישהו שאף פעם לא במקום הנכון מבחינתו". 

השם לא ישתנה בעתיד?  "לא, אף פעם. חבל מאוד אם כן. מה היתרון בלאהוב את עצמך? כל הדור הזה של האהבה העצמית הזה...'תאהבי את עצמך, תאהבי את עצמך'. לא הכרתי בן אדם שאוהב את עצמו ומעניין לו, או שהוא נמצא במקום טוב. אנשים נורא משעממים, הם תקועים ומה יש לאהוב בעצמנו כל הזמן"? 

גם בטורים שלך את כותבת הרבה על זה שאת שונאת את עצמך 

"אני שונאת את עצמי מאוד". 

למה?  

"זה כל-כך מורכב, זה כמו יהלום. יש לזה 300 אלף זוויות שמהן אני יכולה לתקוף את זה. השנאה העצמית שלי היא כלי לשמור על עצמי כל הזמן. אין לי שום יכולת להבין אם מה שאני כותבת זה טוב או רע. אני יכולה להגיש 20 אלף מילה רק בגלל שאין לי מושג איזה חלק מהכתבה מעניין ואיזה לא. אין לי מושג מי אני באמת, אף פעם לא היה לי. יש אנשים כאלה שלא יודעים מי הם". 

 איך החברות שלך מקבלות את זה שאת כותבת עליהן? את לא תמיד כותבת דברים מחמיאים 

"הן מתות על זה. יש את חגית ואלונה, הן כלבוייניק. כמו שזורקים את כל הזבל בקיבוץ באמצע השולחן בפח פלסטיק כזה? אז זה.כל התכונות הרעות שאף אחת מהחברות לא רוצה, הן זורקות לאלונה או לחגית. כל פעם שיש אלונה או חגית בטור, הן הכי מסכנות. אליאן אומרת: 'את זה אני לא רוצה שתכתבי עליי, תכתבי אלונה. תפעילי את אלונה'. בטורים שהם קשים, אני בהתחלה כותבת בשם שלהן, מעבירה להן לקרוא והרבה פעמים הן אומרות לי ללכת על זה, לפרסם את זה ככה. לפעמים הן מתחננות שאני אשאיר את השם שלהן ואני אומרת להן שלא כדאי, שזה מסוכן להן. אני לא אוהבת להציג את אלונה וחגית, זה מרגיש לי מזויף להזעיק את שתי סוכנות המוסד האלה, זה נורא מפתה להשאיר את השם כמו שהוא". 

אין קינאה מצד החברות? הן מפרגנות לטור?  

"יש את החברה הזאת, שאת נורא קרובה אליה, את מתה עלייה והיא מתה עלייך ולמרות זאת אתן לא יכולות להימנע מלהתחרות. בין אם זה על גברים, מקצוע. משהו בטבע מזמן אותנו, נשים, שנרקוד את הטנגו-תחרות הזה. את מדברת איתה בטלפון ואת כמו סוכן כפול, את גייס חמישי. את גם נורא מפרגנת לה ואת רוצה שיהיה לה טוב, אבל כשהיא מספרת שהיא עוברת לגור עם חבר שלה ולך עוד אין אף אחד, את מתה מבפנים. זה נורא. קל להגיד היא קנאית כי היא לא במקום שלי, אין לה טור בעיתון של המדינה, אבל לא. צריך שניים בשביל טנגו".  

את עניין החשיפה דנה מדחיקה חזק. היא חושבת הרבה לפני שהיא מגבשת דעה מבוססת בנושא. "אני לא קמה בבוקר ואומרת 'אוי ואבוי! נחשפתי!' זה לא רץ לי בראש. אבל אם אני אשב עכשיו ואחטט ואדקור את בועת הפצפצים שאיתה עטפתי את הדבר הזה, אני אגלה שבטח יש לי בעייה עם החשיפה".  איפה סגנון החיים שלך הכי פגע לך בפרטיות? 

"למשל יש לי שכן ערס ששונא אותנו בגלל איזו מריבה עם אלכס, ואני יודעת שהוא יכול לפתוח את העיתון ולהוציא עליי נשק. כל שבוע. זה שוב מקרה קלאסי שבו אלכס אשם ואני אוכלת אותה. מי שחוטף את האש זו אני. השכן אמר משהו על סמך העיתון וזה קשה. אני נותנת נשק לשונאים הכי גדולים שלי". 

מה הדבר הכי נועז שחשפת על עצמך? 

 "בגיל 17 הרגשתי זנזונת למרות שבכלל הייתי בתולה. הפצע הכי גדול הוא שאת מרגישה שרמוטה, מלוכלכת. הנשק הכי גדול של גברים על נשים, זה הלכלוך. גם אבא שלנו יכול לגרום לנו להרגיש מלוכלכת. גם בן זוג וגברים זרים. הם גורמים לנו להרגיש מטונפת, משומשת. זה הנשק שלהם. ואז החלטתי ללכת ולכתוב טור על זה ששכבתי עם המון אנשים. זה היה קשה וזה גם לא היה מדויק, כי לא שכבתי עם כל-כך הרבה אנשים. הקצנתי את זה כדי להשתחרר מהפחד. אם אני אכתוב על עצמי בעיתון שאני יודעת שאני שרמוטה, אז זהו. אני עד היום קצת מצטערת שעשיתי את זה, כי זה לא נכון. אני נחשבת זאת שעשתה המון סקס וזה לא מדוייק, אבל הלכתי עם זה עד הסוף כדי להשתחרר מהפחד. אני אגיד את זה על עצמי, אתם לא תגידו לי שאני מלוכלכת. אני אספר לכם את זה, ואתם תקראו את זה ואחרי שתעטפו בזה דגים, השליטה בידיים שלי". 

למה החלטת להשתתף במחוברות?  "כי לא חשבתי שזה יצא בסוף לפועל, זה תמיד המניע הראשוני אצלי לעשות דברים. אם אני חושבת שבסוף זה יתקלקל, אני תמיד עושה את זה. מה שהכי מפחיד אותי זה הרגע שבו היצירה יוצאת לאור ומיליוני עיניים רעות רואות אותה. במיוחד בטלוויזיה. מה שבעצם שכנע אותי, זה שהרגשתי כל הזמן שזה קטן כזה. גם אמרו לי 'זה בהוט, לא יראו את זה...' דבר ראשון שכותב צריך, זאת התחושה שלא יראו אותו. אני נורא מתנחמת בזה שכבר לא קוראים עיתונים. כולם ביו-טיוב, בטוויטר. מי רואה אותי בכלל? יותר טוב לי. עבדתי עם אנשים כריזמטיים, שכיף לעבוד איתם, לדבר איתם ואת רק מחכה לפגוש אותם. אלה האנשים ממחוברות".   

מה השתנה מאז מחוברות? 

"אני לא יכולה ללכת ברחוב, בעיקר. חוויתי את הדבר הזה שתמיד רדפתי אחריו. אני לעולם לא אהיה כוכבת טלוויזיה, אבל אני יודעת מה זה שבמשך 4 חודשים מדברים עלייך נון סטופ. נגעתי בתהילה. איזה כיף, לא צריכה לעשות את זה יותר. הייתי אובססיבית להרגיש מה זה ונראה לי ששם התשובה. התשובה היא באומנות, ביצירה. להביא אמת, להביא רגש ולגעת במישהו". 

איפה את רואה את עצמך בעוד 20 שנה?  "אני לא רואה את עצמי. לא נראה לי שאני אמשוך עד גיל 80. אין לי כוח. אמן שאני אהיה פסיכולוגית, או סוג של מאמנת. אני ואלכס רוצים לפתוח בית ספר לזוגיות, לשבת עם זוגות ולעזור להם. אני מקווה שיהיה לי כזה מרכז. אני נורא אוהבת לעזור לאנשים, זה משהו שיש לי. הכתיבה זאת לא המתנה שלי, לתת לאנשים זאת המתנה שלי. אני משוכנעת שיש לי אותה, כי אני יכולה לנצח את הטובים ביותר".