שבע נשים מסביב לשולחן, ניפגשות שבוע שבוע,מנסות להפוך חלום למציאות.

הן הגיעו מארץ קשה, נגועת מלחמה ושנאה.הנשים שם הן הראשונות להיפגע במלחמה הארורה. אבל הן כבר כאן מזה תקופה. במעמד מיוחד כפליטות.

חושבים כאן שכל מה שהן יודעות לעשות זה לנקות. אולי כי ככה נוח כאן לחשוב... הן באו ממקום מלומד, עם סטטוס ומעמד. כאן, כל שיכלו לעשות, אם בגלל התרבות אם בגלל השפה, ואם כי ככה זה כשאתה זר בארץ לא שלך,זה לנקות.

יש להן כישורים, חלומות ושאיפות, אבל.... ניתוק ומלחמות מייצרים פחד. פחד לחלום. פחד לקוות. פחד לנסות. אני מעודדת לחלום, להאמין, ואחר כך גם מלמדת איך עושים .

כשהתפרסמה הכתבה על הפרוייקט הן הפכו בין לילה לסאלב, בקהילה שלהן וגם אצל הישראליות בסלון. האושר והגאווה על הפרסום, על העמוד בעיתון הפעיל אותן. בד"כ אנחנו מדברות בשתי שפות עם מתורגמנית צמודה  אנגלית - צרפתית. אבל כשתעוררה ההתלהבות מהכתבה,מהתמונות, כשההתרגשות גברה הן עברו בלי משים ל"לינגאלית", השפה שלהן מהבית. כשהרגש ניכנס לפעולה, מיידית אתה חוזר לשפה הטיבעית. השמחה יכולה לבוא לידי ביטוי מלא רק בשפת האם.

"אם זה כתוב בעיתון זו באמת יכולה להיות מציאות", וכבר מסתמנת הרגשה של "עשיתי את זה". החברים מסביב מפרגנים וגם קצת מקנאים. והן, כמו סאלב מתחיל, מספרות שוב ושוב מי ראה, מתי, איךהגיב, איזו הפתעה, איזו שימחה. החלום יכול להתגשם. מייצרת מזון , מעצבת בגדים, גננת לילדי הפליטים, ספרית קוסמטיקאית ושוזרת. 

כל אחת ניפלאה בדרכה, וברוכת כישרונות.יחד הן קבוצה צבעונית מדהימה. עם שימחת חיים ומורכבות לא פשוטה.

עוד על הנשים, הפרוייקט ו"מקרופיי" בכתבה שפורסמה ב"דה-מרקר" : http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20100416_1163525

טילי ג.ליברמן

מנחת קבוצות (MA)

ייעוץ עיסקי וארגוני 

תודה לצלם ניר קידר על התמונה.