שבוע 30 

קיטורים, קיטורים קיטורים קיטורים קיטורים... 

לפני כמה ימים רבנו, הוא היה עייף, אני הייתי כואבת. והשילוב בין שני אנשים במצב גבולי הביא לריב.

היא התחילה ללחוץ לי, יושבת על הסרעפת ולוחצת, לא לחץ של תחושה, לא לחץ של לחיצה לחץ של כואב.

כואב.

כל היום מהבוקר ועד הערב.

לפעמים קצת כואב ולפעמים הרבה כואב.

התחלתי לדבר במונחים של ימים טובים ורעים, אני צוחקת על עצמי שזה כך.

אתמול היה יום גרוע, היא ישבה לי בנקודה שבקושי אפשרה לי לנשום, כאב לי כל הזמן, אז חזרתי הביתה נשכבתי עם כרית גדולה מתחת לגב בתנוחת לוויתן עם הבטן שלוחה קדימה והחזה מובלט וניסיתי להעביר את הזמן.

שלשום מצד שני היה יום טוב, לא כאב מאוד אז ניקיתי את הבית. אולי זה מה שגרם לזה שאתמול היה יום רע. 

אני מתביישת בעצמי שאני חושבת במונחים של ימים טובים ורעים. ואני לא יודעת איך להפסיק את זה, את הכאב.

ולא יודעת מה גורם לזה או מה הדרך להקל על זה.

וזה מתסכל שאני לא יכולה לתכן תוכניות כי אין לי מושג איך ארגיש

וזה מתסכל שאני לא יכולה כל הזמן להתלונן, אני משעממת את עצמי עם התלונות האלו, אבל ראבק, כואב.

וזה מתסכל ששלושת הגברים שלי צריכים להיות טולרנטים לאמא/אשה שיש להם בבית שכל פעם באה עם "תרוץ" אחר. כי אפילו אני כבר לא מאמינה לעצמי.

והכי מתסכל אותי זה שאני יודעת שסביר להניח שמכאן והלאה זה רק יעשה גרוע יותר ונמאס לי להיות כזו קוטרית, כזו נודניקית.

לפני יומיים החברה שלי שאלה אותי אם בא לי לצאת בערב, וזו נדמה לי היתה הפעם הראשונה שאמרתי לא. תמיד, אבל תמיד, אני שמחה לצאת והפעם הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לשבת יותר.

או לעמוד או לשכב.

אז אין לי תוכניות, כי אי אפשר לתכנן כלום

יש בי אמונה כי אני מוצאת את עצמי מתפללת כל פעם שהיא תזוז מהנקודה המאוסה הזו ותשב בצורה אחרת.

אין לי סבלנות, כי זה נמאס, ההריון, אני, הכל.

ויש בי שמחה ותודה על זה שעד עכשיו זה עבר כל כך בקלות.

אין לי ציפיות, כדי שלא אתאכזב

ויש לי תקווה שאזכור בסוף את החלקים הטובים יותר ולא את הקשים.

ויש לי ואין לי ויש לי ואין לי בחיי, משעממת. 

אני מצרפת כאן תמונה. עם הקדשה אישית אישית למישהו.

מי יתן וזה יביא לי את המנוחה והנחלה...

(אם הייתי יודעת איך לשים אותה כאן, למטה, ולא שתתקע לי בראש העמוד, בחיי שהייתי עושה את זה. אבל אפשרויות העריכה המתקדמות כאן הן מעבר ליכולת האוטודידקטית שלי)