לאחרונה אני פוגש אותם יותר ויותר, משוחחים בפינות אפלות, בחסות החשכה. לפעמים באמצע היום תחת השמש היוקדת שהצל מחפש מפלט מהחום, ואפילו בלב ים, שם השתיקה של המים ממוססת אבני חומה ישנה.

הם יוצאים ממקומות המסתור שלהם, מהיערות הסבוכים, ממערות חשוכות, מחורים באדמה שכוסו באבנים כבדות, מקברים. מתקרבים בחשש, מביטים בי בעיניים כמהות, מגששות אחר הבנה, אישור לקיומם. ילדים קטנים שהושארו לבדם בעולם שרק הם יכלו להבין ואיש לא ראה אותו מעולם. בני חמש שש ושבע וגם תינוקות בני שנה רכים וחסרי ישע עם עיניים גדולות.

אני מביט בהם בחום ובאהבה, מחבק ומלטף את הראשים הקטנים, את הבלוריות החצופות, את הצמות, התלתלים, ודומע דמעות איתם. כמה זמן הסתתרו בין הקוצים, עשרים ושלושים שנה, מפוחדים, רועדים ויחד עם זאת איתנים בדעתם, לא להכנע לעולם.

אני אוסף אותם אליי, כי גם אני ילד אבוד כמותם.