ערב יום העצמאות בכיכר. שרה'לה שרון, שורות שורות של אנשים, מסך של מילים, ילדים עם  פטישים שכבר נפחו את נשמתם ואוירה של אחרי הבלאגן, כשכל מיכלי הספריי מתגלגלים על הרצפה וקצף מתייבש על השיחים ... הקפתי את הכיכר ונמשכתי לעבר מעגל רוקדים. בירושלים הייתי רגילה למראה הזה בתור ילדה, במורדות רחוב יפו מעגלים מקבילים ושירה אדירה מתערבלת, דגלי ישראל שנראה כאילו נעים מעצמם. פה בתל אביב המחזה קצת פחות שגרתי... רוב הרוקדים בני גילי פחות או יותר, ואני מהרהרת בראש לאן להמשיך מכאן. הם בעיצמו של ריקוד הורה סוחף. הגברים בלבד. הנשים שלהם עומדות בצד ,עגלות הילדים כמו מסודרות לקו הגנה בשורה, כל אשה בשביס המנצנץ שלה, לבושה חגיגי, לבן. הגברים רוקדים, נסחפים בשירה חזקה והם מתבוננות, מדברות בינהן. הסתכלתי עליהן, ניסיתי לפענח מה המבטים שלהם אומרים. גאווה? השלמה? האמת היא שרובן נראו לי זוהרות, יפות וחגיגיות בבגדים הלבנים. לא התאפקתי ושאלתי אחת מהן, מישהי צעירה ממש, "תגידי, למה אתן לא רוקדות?" "כי  זה לא צנוע" היא ענתה לי בחיוך מבוייש, "אז הם מייצגים אותכן?" "כן" "ואתן שלמות עם זה?"  "...מוצאות כל מני דרכים משלנו"  היא ענתה. התרחקתי משם, מגוללת בידיים עלון שאחד הילדים חילק, סוכריות חמוצות עטופות מודבקות לקצה של הדף. קראתי את העלון וזרקתי אותו לפח הקרוב, את הסוכריות פתחתי והוצאתי לי אחת. 
בעיניים החילוניות שלי יש, לכאורה, מקום אחר לאשה, משהו בי מתקומם מיד אבל אז אני מונה בראש תכתיבים ונורמות כאלו ואחרים שבעבר לא ממש הקלו עלי, ולא תמיד עצרתי לשאול "מתאים לי? או שאני מתאימה את עצמי אליהם?" אני יודעת שעם האופי שלי, אם הייתי בצד השני עומדת שם עם העגלה, בוודאי לא הייתי מעיזה למרוד, יכול להיות שהייתי מהרהת ברצון שלי לעומת המצב הקיים, אבל בטח לא עושה הרבה כדי לשנות אותו. אולי הייתי מתבוננת בבעלי רוקד, מדי פעם מסדרת את השמיכה של התינוק, ומרגישה מאושרת חגיגית וגאה. 

יכול להיות שה"חופש" שיש לי כובל אותי במעגל של שאלות על שאלות שלא תמיד יש עליהן תשובה ומתישהו צריך לעשות בחירה. אולי הספק האינסופי שלי כאדם חילוני מותיר אותי לפעמים בחוסר אונים גדול יותר... אין לי תשובה. אבל מצד שני אני לא יכולה לתפוס איך ביטוי טהור כל כך של הנשמה כמו ריקוד או שירה יכול להתפרש כלא צנוע וצריך להיעשות בהסתרה?
לחשוב שהעולם היה מפסיד כל כך הרבה אם לא היה נשמע הקול הנשי במלואו.

 
למחרת מצאתי את עצמי משוטטת ביוטיוב, מבקשת להיזכר בצלילים ששמעתי בכיכר לפני שנה, בחגיגות המאה.

הגעתי לשם כשברקע צלילי אופרה והתבוננתי בשמיים השחורים ובעצים המתנועעים והרגשתי כמו בסצינה הזויה מסרט, כאילו הבמאי מחבר עכשו את הדמות שלי לעוד כמה שצועדות ברחוב וקורים להן כל מני דברים משונים. כשכבר עמדתי בתוך הקהל הופרחו בלונים לבנים שהתרוממו באיטיות אל השמיים ועל הבמה היו מתי כספי ושלמה גרוניך שרים את "ציור" טי די טיטי... אחד הרגעים היפים, במיוחד למי שחיה את מרבית שנותיה בירושלים ותרבות ה"הולכים לכיכר" די חדשה לה... 

"ופתאום, אני הילד

שחי מחדש

בעולם של צבעים

מצייר לי את כל העולם"

אז אני מצרפת לפוסט את "ציור" לאלו שעדיין תוהים באיזה צבעים לצבוע את העולם שלהם,

וגם קצת אנרגיה נשית מרפאה מהבנות המביאות נחמה שתמיד משמחת אותי היצירה שלהן

ובעיקר ממלאת אותי גאווה