התוכניות לנסוע לסיני בוטלו, אני מאוד כעסתי וחשבתי שזה עלוב לא לנסוע כי אמא של חברה אחת לא תישן בלילה, לא היה לי אכפת לוותר על החברה כדי לנסוע.רציתי לשכב על החוף בסיני, לחכות שיגיע הנס קפה בשמש של שש בבוקר, כשאני שרועה על המיטה שבחזית החושה, שוכבת שם ומרגישה חצי עירומה, עם החום, עהיניים חצי עצומות, ממשיכה את שנת הלילה לעוד כמה דקות נעימות.

הייתי מוכנה כבר לקחת תיק קטן של ג'ן ספורט עם לונגי דק של צפרדעים, ספר עבה מהטרילוגיה של סטיג לרסון, השוודי היקר שלא מכבר נפטר(לפני שפורסמו הספרים), לשכב בחוסר מעש, לשחק שש בש כאילו לא שיחקתי מעולם, לעשן את החומר המרדים הזה שהם מביאים לנו כנקמה על מה שעשינו או נשעה להם אי פעם, רציתי את ההליכה למקלחת עם הריצפה המצוירת והכיור המשותף עם כל המשחות ומברשות השיניים של חמיד וסולימן וסלמי. כל התמהיל הזה הוא כל כך טוב שרציתי אותו כבר. אבל!לא.

למרות שויתריו על הנסיעה, וזיהיתי מייד את החום בגוף עולה לי ואני באמת נהיית עצבנית (אני העקשנית שמתעייפת מעצמי), החלטתי לשחרר את החבל.והכל עבד פלאים!נסענו לאילת, למקום קסום בהר, קרוב לשום דבר עם ים בצד שמאל והר מאחור.

היה מפתיע וכל כך טוב.היו דלתות זכוכית בכניסה(פרופיל בלגי, אורנה הייתה אומרת לי מייד בביטול שזה חיקוי אבל היה פרופיל מה איכפת לי), עם וילונות ארוכים עד לרצפה, היה קפה ומלא עשבים חתוכים קטן קטן בצנצנת, היתה מקלחת שכל מה שהיה חסר בה זה סאן רוף, מיטות רחבות, תיקרה גבוהה, יי,ן בירות בפחיות כי זה זול, מזרוני ים, בגדי ים מפוזרים, עיתוני סופשבוע(זה הזמן שקונים הארץ, מניחים אותו על השולחן בחוץ.מניחים עליו כוסות וקופסת עוגיות (MOOI- מירית אם טעיתי בשם תניחי לי) כדי שלא יעוף, קוראים את הגלריה ואיך שמתחילה טיפה רוח מקפלים אותו ומניחים בצד. איכשהו אני אף פעם לא קוראת אותו עד האמצע אפילו. אבל רבנו על הגלריה, שיהיה, ריב אינטלקטואלי.

אני לא אספר על הביקור במאנקיס ועל המסעדה שמוכרת בשר חתולים, כי אז אלכלך את הפוסט, ואגזים. בכל מקרה, הביקור במאנקיס היה ניסיון להיות מופתעת לטובה ממשהו שהיה פעם לפני שנים אגדה חיה, אבל שם זה לא קרה, קוף נשאר קוף.