0

5 תגובות   יום חמישי, 22/4/10, 19:26


לא מסתדרת עם טקסי יום הזיכרון, האמת גם עם טקסי ערב העצמאות, חוץ מהמסיבות, כי לעשות שמח, לא חשוב אם יש סיבה או אין זה תמיד טוב.

לא מסתדרת עם כל הפאתוס הזה, כל הסיפורים איך החיילים מתו מות גיבורים,

לא מסתדרת עם סיפורי המעטים מול רבים, סיפוריי ה - מלחמת אין ברירה

לא מסתדרת עם מקהלת הגברים ששרה את שיר הרעות בקול עמוק ורועם. 

ובכל זאת אני הולכת, כל שנה אני הולכת לטקס יום הזיכרון,

אני הולכת כי אבא שלי הפך את זה למבחן הנאמנות שלנו - ילדיו, והוא באמת לא מבקש מאיתנו הרבה וכבוד להורים זה חשוב, לכן אני הולכת.

אני הולכת לטקס בישוב שאת יושביו כמו גם את מתיו אינני מכירה,

אני הולכת לטקס לזכר סבא שלי שלא הכרתי, שאפילו אבא שלי לא ממש הכיר

אני הולכת לטקס שכל שנה נשמע ונראה אותו הדבר, 

מידי פעם מתווספת תמונה לקיר ה"יזכור", פעם הן היו שחור לבן היום הן צבעוניות, חוץ מזה דבר לא השתנה.

לפעמים בא לצעוק, מוות זה רע ונורא ומתי נפסיק לקדש אותו ונתחיל לקדש את החיים,

מתי נפסיק להפוך את המוות להרואי ונתחיל פשוט לחיות,

אבל אני לא צועקת, גם לא מפסיקה להגיע לטקסים האלה וגם לא עושה שום טקס אלטרנטיבי עם אמירה אחרת, ואפילו לא מנצלת את זכותי לקרוא לזכר סבא שלי משהו ולהגיד דברים אחרים,

אז פעם אחרונה שאני מקטרת, אולי בלב כשאף אחד לא שומע, אבל לא בקול רם. 

והנה מה שהייתי קוראת בטקס יום הזיכרון אם היה לי אומץ: 

הנה הארץ השלמה / חנוך לוין

הנה הארץ השלמה אשר הבטיח אלוהים לאברהם,
לו ולזרעו אשר על שפת הים;
אבל אני אינני חול אשר על שפת הים,
ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם.

מעודי לא חלמתי על חברון ואינני דואג לשכם,
מה שמדאיג אותי זה לעבור את החיים שלם;
כי אני אינני חול אשר על שפת הים,
ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם.

אברהם יצחק ויעקב נחים עתה בשקט בקברם,
ולי אין חשק לחפור גם את הקבר שלי לצידם;
כי אני אינני חול אשר על שפת הים,
ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם.

הנה הארץ השלמה ועליה לא אמסור את נפשי,
ומה שהבטיח אלוהים, שיקיים על חשבונו הפרטי;
כי אני אינני חול אשר על שפת הים,
ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם.

דרג את התוכן: