כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (24)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      26/4/10 21:21:

    תודה מקרב לב לאה עבור הסקירה החיובית,

    באשר לתיאורי ההתאכזרות הם לא שונים מכל

    סוג אחר של התאכזרות, שאנו שומעים עליהם

    מדי יום. רק לחשוב מה שבקורה בעירק, או 

    באירן, בסודן ובאפגניסטן מדי יום ביומו.

      26/4/10 21:17:

    נכון לולה תמיד יש מקום להפתעות ואכן תהיינה,

    מחי את הזיעה מפנייך זה לא כל כך נורא לאחר 

    הכל - קורים דברים הרבה יותר חמורים מסביב

    וגם אצלנו. תודה לולה ואני מקווה שתסחפי גם

    בהמשך.

     

      26/4/10 21:12:

    פרי הדמיון רוני, הניסיון מתבטא בשהייה במקומות דומים,

    אך לא בנסיבות דומות; וגם עבודת מחקר יסורית ומקיפה.

    ותודה רוני עבור המחמאות וסליחה שהתאחרתי.

     

      26/4/10 08:15:


    הבניה פסיכולוגית איטית

    לנפש מחבל

    לנקז את הטפל

    ולמקד במטרה כציר מרכזי 

     

    מזכיר לי משום מה את ההתנהלות הנאצית

     

    תודה יקירי

    לאה

      24/4/10 23:38:


    ואוווווווו איזה מתח!

    והכתיבה זורמת וזעה קרה כיסתה את פניי.

    אולי צריך המשך ואולי לא. בכל אופן לי כבר ברור איך יגמר הסיפור, אבל תמיד יש מקום להפתעות.

    צה"ל יגיע לחלץ אותו בדקה ה-90 :))

     

     

    שבוע טוב,

    לולה

     

      24/4/10 21:16:

    זאת לכל דעת כתיבה סוחפת ואיכותית הראוייה להיות מופצת לידי רבים, עד כה אני סקרן לדעת האם המקורות הם פרי הדימיון או נגזרים מחווייה אישית.

    אני מודה כי התרשמתי  ולבטח האירועים טרם הסתיימו.

    מרתק,

    רוני 

      24/4/10 09:10:

    בוקר נפלא ענתי תודה עבור התגובה המעודדת.

    מצמרר... לא כל כך נורא ומלבד זאת יש אירועים

    כאלה וגרועים מהם - שבת שלום ותדה ענתי.

      24/4/10 09:06:

    בהחלט דבי והמושג 'מאורת נחשים" מופיע בהרהוריו

    של גיבור כתב היד לאחר המפגש הראשון שלו באחד

    הפרקים הקודמים עם ראש הקבוצה הלונדונית

    איזה צירוף מקרים ותודה.

      24/4/10 07:01:


    ברררררר',,,,,מפחיד ומצמרר בתוך החיוכים שלהם......*

     ומה הלאה...?

     

     

    [תודה חיים, על עוד קטע, עשוי היטב... מותח ומרתק ...]

      24/4/10 00:56:


    חיים,

    בקטע הסיפור הזה יש מתח עצום,

    התחושה היא של מאורת נחשים..

    דבי

      23/4/10 20:51:
    אשתדל מאוד צבי, שבת שלום.
      23/4/10 20:46:
    חיים, זה לא הוגן, רוצים המשך, בלי זה אין תגובה עיניינית. (-:
      23/4/10 18:54:
    כסופו של כל בן תמותה איתן. שבת שלום ותודה.
      23/4/10 18:00:

    יפה ידידי.מה סופו של היצור הזה???
      23/4/10 13:44:

    חשבתי על העלאת תקציר יונית לפני ההמשך,

    כדי שקל יהיה להבין כיצד העלילה מתגלגלת.

    אני שמח מאוד שנסחפת יונית, וכן שאר ידידיי

    שקראו את הקטע הזה. אין מחמאה גדולה

    מתגובה שכזו.

      23/4/10 13:39:

    התגובה שלך ניקיטה משמחת אותי מאוד -

    תודה, כפי שציינתי עוד לא החלטתי אם ראוי

    להעלות את הסוף,

    כמו שמבקר קולנוע לא מספר את סוף העלילה

    של סרט אותו הוא מבקר. כמו שאני מכיר את

    עצמי, זה יקח קצת זמן.

      23/4/10 13:32:

    שבת שלום הדס ותודה מקרב לב,

    מה הלאה? למען האמת חשבתי לא להוסיף,

    לשמור את הסוף לספר שיצא לאור. 

    אולי אשנה את דעתי, אראה איך יתפתחו

    העניינים ואז אחליט. ושוב המון תודות.

      

      23/4/10 13:27:

    הטקסט הזה גרייס יקרה הוא צמחוני, יחסית לתיאורי עיתונאים

    פלסטינאים שדיווחו בדיוק כיצד החמאס השתלט על רצועת עזה.

    נכון זה מעורר חרדה אך גם מדליק נורות אדומות, שאסור לנו

    להתעלם מהן.

      23/4/10 13:21:

    כדי לחסוך לעצמי עינויי דין אני עובר לסיפורים משעשעים,

    שלא אצטרך להיפגש אתך אילנה בבית משפט השלום...

      23/4/10 06:53:

    טייב , הכל מרתק וסוחף..

    מה ההמשך?

      23/4/10 06:32:

    ומה נעשה עכשיו?

     

    נכסוס ציפורניים בהמתנה?

     

    הכתיבה שלך מרתקת וסוחפת כתמיד ואין לנו סבלנות לחכות

     

    התרחם עלינו?

      23/4/10 02:31:

    חיים

    שתי המגיבות לפניי...

    ידעו לתאר בדיוק...

    ומה הלאה?

    שבת שלום*

    מהדס.

      23/4/10 02:01:
    אילנה צודקת מתח וחרדה מעורר הטקסט שלך,ריבונו של עולם,מה  עוד מצפה לנו????
      22/4/10 21:48:


    צלצלתי לעו'ד כדי לברר אם אני יכולה לתבוע אותך על כך שלחץ הדם שלי עלה בגלל המתח.

    קיבלתי תשובה חיובית לאחר שתירגמתי לו את הסיפור!

     

    בפעם הבאה, בבקשה טקסט ארוך יותר המספר הכללללללללל!

     

    תודה

    :)

     

    0

    השגרירות הלובית – 'מדעי המוות' – קטע

    24 תגובות   יום חמישי, 22/4/10, 20:39

    השכם בבוקר יום ראשון של השבוע, יצא קארים בלב כבד ובתחושה מעיקה של מוסר כליות, להביא את חניכו לשגרירות הלובית, כפי שנצטווה לעשות. לא הייתה לו כל כוונה לבדוק עיקוב או לדבוק בכל כלל אחר יהא זה כלל בסיסי, או כלל הכרחי או כל כלל שהוא. העניין המסוים הזה כלל לא עלה על דעתו, נשכח ממנו לחלוטין. המטרופולין הענק היה נתון כמו בתרדמה כללית, התנועה הייתה דלילה ביותר, ומלבד זאת הוא חש בדחף עז לגמור את המטלה המעיקה הזו מהר ככל האפשר.

    לאחר שזימן מונית בטלפון מביתו הלונדוני, נסע בה היישר למלונו של סמיר, ציווה על נהגה להמתין לו וחזר בתוך מחצית הדקה עם סמיר שחיכה לו מוכן בלובי.

    'הכל מסודר ומאורגן מלבד מספר דברים פעוטים כמו חתימה בכתב ידך, שבלעדי נוכחותך לא ניתן להשלימם.' אמר לסמיר בלובי והובילו למונית הממתינה.

    'האם מועד הטיסה שלי נקבע כבר?' שאל אותו סמיר בלהיטות רבה תוך כדי כניסה למושבה האחורי של המונית.

    'זה בדיוק מה שאנחנו עומדים לברר כעת.' השיב לו קארים.

    סמיר נתרווח במושבו בתחושת אכזבה שהחלה לצבור תאוצה לקראת חרדה כללית. הודעתו הדרמטית ורבת התקווה של קארים מערב האתמול, ועתה התשובות החטופות הללו התואמות להפליא את מאווייו האישיים, החלו לעורר את חשדותיו.

    'לאן אני צריך לנסוע כעת?' שאל נהג המונית.

    'לשגרירות הלובית.' השיב לו קארים.

    'האם לא נערוך בדיקת עיקוב, אנחנו נוסעים ישר לשם?' שאל אותו סמיר בערבית, תוך מתן ביטוי גילוי לחשדותיו.

    'אין צורך' אנו מצויים במעקב מגן לאורך כל המסלול.' נענה לו מיד קארים  כלאחר יד, ומבלי לטרוח להסתיר זאת.

    'כלומר לא נמשיך בשיעורים שלנו מעתה ואילך?' הוסיף סמיר לשאול בחרדה הולכת וגוברת.

    'לא, לא נמשיך בהם. נותרו לך מספר ימים בודדים עמנו ועליך להתכונן לבאות, מאחר ואין מדובר בבית הספר המיוחד בלבד אלא גם בלימודיך האקדמיים.'

    'לא הייתה כל התנגדות לסיכום הזה?'

    'איזה התנגדות? או לא, היה עליי לשכנע תחילה את אבו-נאיף כמובן, אמרתי לו שאתה לא שווה הרבה...' הוסיף פונה אל סמיר בחיוך ערמומי. 'מלבד זאת יש לי את הקו הישיר האישי שלי עם המפקדה בפריס, ולכן העניין קודם במהירות רבה כל כך.'

    הדברים נשמעו לסמיר אופטימיים מדי, גם סימני חוסר הסבלנות שקארים התקשה להעלים ממנו הגבירו את חשדותיו. בעוד הסיפור העסיסי על הקו הישיר שלו למפקדה בפריס, כמו אישר, כי איום מסוים שאין הוא יודע דבר אודותיו מרחף מעל לראשו... אולם מה ביכולתו לעשות בנידון?  הוא חייב להמתין ולראות במה דברים אמורים סבר, ייתכן והוא חושד בכשרים, החליט בינו לבין עצמו לאחר הערכת מצב חפוזה זו. לאחר שהעיף מבט חטוף שני אל פניו האדישים של עמיתו, נתקף סמיר שנית בנחשול של חשדות.

    'האם העניין שלי מסתדר באמצעות השגרירות הלובית? לכן...'

    'וודאי, לנו אין נציגות דיפלומטית שתספק לנו דרכונים ותשיג לנו אשרות!' קטע קארים את דבריו בחוסר סבלנות.

    הוא רוחץ את ידיו מכל העניין, הוא מתנער ממני, אך הוא הזהיר אותי בדרכו שלו... הרהר סמיר בספקנות רבה עדיין.

    המונית החלה להאט, קרבה לשפת המדרכה ועצרה לפני השגרירות הלובית. קארים מיהר לצאת ממתין לסמיר שהתקשה לחלץ עצמו מהמושב האחורי. עם צאתו שלף קארים את ארנקו ומסר לנהג המונית שטר של עשרים לירות שטרלינג, ומבלי להוסיף להמתין החל לנוע לעבר מדרגות הכניסה של השגרירות, בעוד סמיר נע בהיסוס בעקבותיו. השער נפתח לרווחה עוד בטרם הגיעו אליו, והם הוכנסו פנימה על ידי אחד מעובדי השגרירות.

    'הם מחכים לכם למטה.' העיר במבטא הגרוני והמוזר האופייני לבני ארצו.

    קארים פנה בבטחה שמאלה למסדרון רחב, לעבר הפינה בה נמצא היה גרם המעלות ובו ירדו שניהם לקומת המרתף. לאורכו של המסדרון אליו ירדו ניצבו כחמש דלתות ברווחים ניכרים זו מזו אחת מהן עמדה פעורה, ולעברה נעו.

    כבקבלת פנים רשמית המתינו להם בחדר הצר אבו-נאיף שני שומרי ראשו וקאסם,  בפנים חמורי סבר. הדלת הכבדה נסגרה וננעלה לאחר שחלפו את ספה. סמיר שמע את נקישות הנעילה הרמות שהחרידוהו, אך לא הפנה את פניו לאחור, על מנת לא להסגיר את החרדה הרבה בא נתקף עם כניסתו לחדר. כסא עץ גדול מידות ניצב במרכזו של החדר, רגליו צמודות לרצפת החדר באמצעות ברגים גדולי מידות.  כסא זה  והריהוט המשרדי ואביזרים אלקטרוניים שונים כולל יחידת מחשב, אשר ניצבו לאורכם של כל קירותיו, שיוו לחדר צפיפות רבה כמו מעבדה, ואכן צר היה.

    'לזה אתה קורא סידורים אישיים, אני מניח?' פנה סמיר בפנים חיוורות לקארים בלחש. הוא היה מבוהל עד מוות, למרות זאת מצא מעט עוז לתבוע מקארים להיחלץ להגנתו באמירה סרקסטית זו. קארים לא טרח לענות לו והיה זה אבו-נאיף אשר ניצח על הפגישה המוזרה הזאת אשר השיב בעודם עומדים על מקומם במעין מבוכה של טרם הצגת מטרת הפגישה.

    'אתה לא מצפה מאתנו שנשלח אותך עד למוסקבה, למרחק כה רב, בעוד אנו כמעט ולא יודעים דבר אודותיך!'

    'לא קבלתם את התיק האישי שלי?' השיב לו סמיר בעזות מצח.

    'זו שאלה לעניין!' העיר להפתעתו אבו-נאיף באדיבות רבה. 'אולם התיק האישי אשר נושא את שמך עליו, באם כלל ניתן לכנותו תיק אישי, כולל שני מכתבים בלבד. האחד הוא מכתב ההמלצה שהבאת לנו מאחינו באמסטרדם, ואילו השני הוא מסמך שכלל אינו מחמיא לך, אני חייב לציין. מסמך זה הגיע למשרדנו רק בשבוע שעבר מאחינו במצרים, לאחר שעוכב במפקדה הראשית שלנו בפריס זמן רב, מסיבות מוזרות שאינן נהירות לנו. זה פחות או יותר התיק האישי שלך – שב!' פקד עליו בחריפות אבו-נאיף מרעים בקולו לפתע. 'יש לנו כמה וכמה שאלות לשאול אותך!'

    הדברים התבהרו וההצגה החלה, קאסם וקארים נעו לאחור לפאתי החדר, אבו-נאיף נע הלוך ושוב כמו טרם מצא מקומו ובעוד סמיר מתיישב בכסא גדול המידות, עטו עליו שני שומרי הראש ואסרו את ידיו אל זרועות הכסא באמצעות רצועות עור רחבות שתלויות היו מהן.

    אני אבוד, זה הסוף המר שלי! הרהר בייאוש סמיר, נושא עיניים מלאות תחינה אל קארים, האדם היחידי בחדר זה שבו היה לו עדיין מעט אמון – תקוותו האחרונה. אולם קארים הסב את מבטו ממנו, נועץ עיניו ברצפה לפניו, כמהרהר. אבו-נאיף עמד לנהל את החקירה.

    'האם יש לך קשרים עם השגרירות הישראלית, כאן בלונדון?'

    'לא!' רטן סמיר בכעס מניע ראשו בשלילה מצד אל צד.

    'האם אינך מכיר אדם מסוים המועסק בשגרירות הישראלית?'

    'לא!' השיב שוב סמיר בהחלטיות, מרים קולו.      

    'אני מציע לך לדבוק באמת, משום שעומד לרשותנו חדר מבודד כהלכה וכמה אביזרים אולטרה מודרניים; אביזרים אלקטרוניים, שניתן באמצעותם להניע כל יצור אנוש לפלוט את כל המידע שאגר במהלך כל חייו!'

    המונולוג הקצר הזה היווה את האזהרה האחרונה של אבו-נאיף. הוא ערך הפוגה לאחר שהשלימו, מניח לסמיר מספר מצומצם של דקות לקלוט היטב את משמעות דבריו, על מנת שישוב ויהרהר פעם נוספת בטרם יענה. הוא העיף מבט מהיר בקאסם ובקארים כמו אמר: נתתי לו את ההזדמנות להודות ולסיים בכך את העניין. ומאחר והפתיחה התנהלה כפי שציפה שתתנהל, לא דחק בו זמנו. הוא נסוג מעט לאחור והתיישב מאחורי שולחן הבקרה המצויד במתגים שונים מעוררי אימה – על כיסאו של החוקר. מעדיף להניח לסמיר להזיע כהלכה, בדומייה מעוררת החלחלה אשר נשתררה בחדר. בעודו נועץ מבט נוקב בסמיר הכבול לכיסא הפעיל אבו-נאיף את מתג האינטרקום והודיע קצרות: 'אתה יכול להיכנס כעת.'

    אבו-ג'אבר שהיה הקרוב ביותר לדלת נע לעברה ופתח אותה בסדרה של נקישות אשר מרטו מלבד את עצביו של סמיר, גם את עצבי שאר הנוכחים. הדלת נפערה ונכנס חאלד בעוד אבו-ג'אבר ממהר לנעול אותה שוב. חאלד חצה את החדר התייצב לצידו של קאסם, ופנה לכיוונו של סמיר כאשר חיוך רחב חושף שיניים צהובות, מכסה את מלוא פניו המכוערים.            

    'האם ראית פעם את האדם הזה?' שאל אבו-נאיף במעין נימה עסקית. עם העלאת הבקשה לנהל את החקירה במרתפם, דחה אבו-נאיף את הצעתם של הלובים, להניח למזכיר השלישי של השגרירות לנהל את החקירה. זה האחרון היה מומחה ובעל וותק רב בתחום, בטרם עבר לתחום הדיפלומטי. אבו-נאיף דחה את ההצעה באדיבות, בטענה כי מדובר בעניין פנימי של בדיקה ביטחונית שגרתית, ולא מעבר לזה. זו הייתה ההצגה האישית שלו ואף זר לא ינהל אותה עבורו, הרהר לרגע קל, נזכר באי הנעימות שנגרמה כתוצאה מכך. מכל מקום ההחלטה הייתה נבונה, כך סבור היה עתה תוך כדי התבוננות בקורבנו הכפות.

    'לא, לא ראיתי אותו!' השיב סמיר בצעקה.

    'הוא משקר!' העיר חאלד בעוד החיוך על פניו המכוערים הופך לעווית רוויה בשנאה.

    'הואיל להכיר את חאלד.' פנה אבו-נאיף לסמיר תוך כדי הנפת זרועו, מניח כף ידו על כתפו של חאלד, כמדגיש את אמונו בו. 'חאלד משרת אותי בנאמנות ככל חבר וותיק בצוות שלנו, החל מהיום הראשון בו מוניתי לראש הצוות הלונדוני. אין כל מקום להטיל ספק ביושרו ובנאמנותו. אני מכיר אותו יותר מדי טוב, כפי שכל חבר בצוות מכיר במעלותיו אלו. חאלד מעולם לא איכזב אותי וחאלד טוען כי ראה אותך נפגש עם סוכן ישראלי ביום שישי האחרון, לאור היום, לעיני כל! מה יש לך לומר בנידון?'

    אין לי צל של סיכוי... זה בעל הפרצוף המכוער הארור הזה שצפה בי מעברו השני של הרחוב... אין זה מבחן קבלה שהם עורכים לי! שגיתי באשליות, קיוויתי שאלו הם פני הדברים, עד שהצבוע הארור והמלגלג הזה, הדבע שכיעורו הופך בקרבי את מעיי, הופיע. איך נחלצים מהבוץ הזה שנקלעתי אליו? הרהר סמיר בייאושו.         

    'לא נפגשתי עם סוכן ישראלי!' פלט לבסוף במאמץ רב את המשפט הקצר, מבעד לשפתיים הדוקות.               

    חאלד פרץ בצחוק רם מלא בוז, צחוק שפילח את חדרי מוחו של סמיר והדהד בם גם לאחר שזה נרגע וסתם את לועו. והכאב שנגרם בעטיו חמור היה מכל עינוי פיסי שידע עד לאותו רגע; חמור מכל עינוי פיסי ממנו חשש, בטרם פצח חאלד בגרגור המזוויע שלו. תחושת השפלה רבה השתלטה על סמיר, תחושה שהביאה בעקבותיה חולשה, אדישות לגורלו, עד כדי חוסר רצון להוסיף להיאבק. הוא היה מוכן לעשות כל דבר, בלא כל צורך שיענוהו תחילה – ובלבד שיפטרו אותו מהיצור הדוחה הזה, שיסלקו ממחיצתו את חאלד הלועג לו בפניו.

    'אני נוטה להבין דבר מה...' העיר אבו-נאיף מיד לאחר שתמו הצלילים הצורמים האחרונים שפלט חאלד. 'פגשת אדם מסוים, ידיד שלך מלבד קארים באותו יום שישי, לא כן?'

    סמיר נשא מבטו לעבר פניו של אבו-נאיף. האם טועה הוא? היש עדיין שמץ של תקווה? הפלאח המחוספס הזה אינו טיפש... הוא אומנם חיה רצחנית, אך אם אין הוא מריח את דמי מתוך סיבות שאינן ברורות לי דיין, אלא שואף לחקר האמת, יש עדיין סיכוי שאצליח לשכנעו בחפותי... יש לי עדיין סיכוי להיחלץ...

    'ניגש אלי אדם מסוים ונפטרתי ממנו מיד! הוא יהודי אינני מכחיש זאת... הוא הכירני וזיהה אותי באותו יום, פשוט עניין של מזל רע...'

    'אכן מזל רע!' קרא בקול אבו-נאיף ופרץ בצחוק רועם בטרם הספיק סמיר לסיים את דבריו. גל של צחוק עצבני גרף את כל שאר הנוכחים, מדהימים את סמיר בשאיפה הלוהטת להתרחק ממנו, לבודדו, להקים מחיצות סביבו, להקיאו מקרבם.

    'זהו, מספיק אמרתי!' קרא אבו-נאיף מהסה את השאר. תוך כדי קימה מכס החוקר סובב את שולחן הבקרה והתיישב מול סמיר על שוליו, קרוב מאוד לפניו מוכי הייאוש של קורבנו.

    'ממש מרתק הסיפור שאתה מספר לנו!' תוך כדי פניה לחאלד הוסיף ושאל אותו: 'איך קרא לו הסוכן הישראלי, שאול לא כן? גם לנו יש כמה שמות מהסוג הזה, כמו מוסה, או איברהים אבל שאול, זה כבר חידוש מהפכני...'

    הם צוחקים שוב, רוכנים קדימה להקל על כאבי הבטן, נשענים על ברכיהם בידיהם; מתבדרים להם להנאתם, כפי שלא התבדרו מימיהם... הרהר סמיר במרירות רוויה בייאוש.

    'טייב, שפוך הכל החוצה!' פלט בכעס עצור אבו-נאיף מיד לאחר שהכל נרגעו מהלצתו האחרונה. 'נאמר לנו כי אתה בחור מבריק, אז שפוך הכל החוצה, אל תסתיר מאתנו דבר! אל תאלץ אותנו ללכלך את המקום הנאה הזה בדמך ובשאר הנוזלים שבגופך!'

     

    © חיים קדמן 1991 – כל הזכויות שמורות. 

    דרג את התוכן: