"... הנך העולם והעולם הנו אתה. זוהי עובדה שמעט מאוד אנשים מבינים, לא מושג פילוסופי, רעיון, אלא עובדה- כשם שיש לך כאב ראש.
וכאשר אדם מבין זאת עמוקות עולה השאלה: מהי אחריותי? אנו שואלים זה את זה שאלה זו, בבקשה. כאשר אתם מבינים זאת, לא באופן מילולי אלא בדמכם, שאינכם עוד אינדיבידואלים ( דבר המהווה הלם גדול לרוב האנשים, אנו חושבים שהכרתנו, בעיותינו, דאגותינו, כולן שלנו, באופן אישי),
 כאשר אדם רואה את האמת בעניין זה, אז מהי אחריותנו? מהי אחריותנו הגלובלית- לא רק כלפי משפחתנו, האישה והילדים- אלא כלפי האנושות כולה, מפני שאנו הננו האנושות?
מהי תגובתכם כאשר אתם מרגישים שהנכם האנושות? כיצד תגיבו לאתגר? כיצד אתם פוגשים בכל אתגר שהוא? אם הנכם פוגשים אותו מתוך ההתניה האינדיבדואלית הישנה שלכם תגותבכם בהכרח תהיה לא מתאימה ומחולקת, היא תהיה עלובה למדי. אם כן עליכם לגלות מהי תגובתכם לאתגר עצום זה. האם ההכרה שלכם פוגשת בו בגדלות, או עם פחדיכם, חרדותיכם, עם הדאגות הקטנות לגבי עצמכם?
האחריות כולה תלויה בתגובה לאתגר. האם זה רק ריגוש, פנייה בבקשה רומנטית, או שמא זה משהו עמוק שישנה באופן יסודי את השקפתכם על החיים? כי אז אינכם עוד בריטים, אמריקאים, צרפתים.
האם תוותרו על כל זאת? או שתמשיכו לשחק עם הרעיון שזהו רק מושג אוטופי נהדר?"
(ז`ידו קרישנמורטי, שאלות ותשובות)  
 
 
לעתים אני שואל את הקבוצות שאותם יוצא לי להדריך, בייחוד את הילדים, את השאלה הבאה: "מהי החיה הכי מסוכנת בעולם?"

הרבה תשובות יש להם, הרבה ניחושים: "דוב גריזלי!! אריה!!! נחש אנקונדה!!! קוברה!!!!! אלמנה שחורה!!!!!!"

ואז אני משיב להם: "לא, החיה הכי מסוכנת בעולם היא אנחנו, בני האדם..." בהתחלה הם קצת מופתעים אבל אז אני מסביר להם ומפרט מדוע בעצם זה כך.
אבל כמו שיש לנו את הכוח להרוס כך יש לנו גם את הכוח לשמור, הכוח לתקן, בדיוק כמו אלוהים עצמו.
 הבעייה היא שקל לנו יותר ללכת אחרי הכוח הראשון.
לפנות אל הדרך השנייה, דרך התיקון, זהו כבר אתגר. אותו אתגר עליו מדבר קרינשמורטי.
 
במבט החוצה מרבית אורות הבתים נותרו דלוקים, למרות שמדובר היה בשעה אחת בלבד של כיבויים.
דבורה הברמן כותבת ב- ynet  במאמר שכותרתו:  The mo(u)rning after,  על ערימות האשפה העצומות שהושארו לאחר יום העצמאות, על הניגוד המשווע שבין חגיגות יום ההולדת למדינה וחוסר הכבוד המוחלט לאדמתה, ועל כך שבסופו של דבר אלו פועלי הניקיון הערבים והזרים שמנקים את הארץ הזו ודואגים לה, לא אנחנו.    

ולפי הדיווחים והצילומים שבועיים קודם לכן מחופי הכינרת, במוצאי חג הפסח,  נראה היה הדבר לא פחות מאסון טבע, שנגרם לא על ידי הר געש איסלנדי או לוחות אדמה מתנגשים בהאיטי, אלא בידי אלפי הנופשים עצמם.
  
  
 
כשאלוהים השליך אותנו מגן עדן הוא נתן לנו, בלי שאף פעם שמנו לב לכך, הזדמנות שנייה: הוא זרק אותנו לעוד גן עדן. גן עדן יפה לא פחות...
מאז, אנו עושים הכל כדי לפספס גם את ההזדמנות השנייה הזו...
אחריותנו הגלובלית, האחריות שלנו כלפי האנושות, כלפי האדמה, אוויר השמיים והים, האחריות עליה דיבר קרישנמורטי תלויה אך ורק בנו.
אנו יכולים להמשיך ולהסתכל על הכל מבעד למבט צר, כזה המבדיל בין אדם לאדם, בין עם לעם, בין יבשת ליבשת.
אך אז אותו אתגר תמיד יוותר בגדר אוטופיה. תמיד ישאר גן עדן אבוד...