עיכול כל המאורעות החברתיות-משפחתיות מליל האתמול- יום הולדתו של רון ה-61, נעמי (שהיא אישתו וגם אחותי), אירגנה לו מסיבת חברים ומשפחה עם שירה בציבור - והיום תוכנית הטלויזיה האהובה עלי כרגע, תוכנית על האמנות הישראלית על שלל צייריה המפורסמים יותר או פחות והפעם הנושא היה "משפחה". תוכנית שכל פעם מרתקת אותי בצמא הזה שיש בי לשמוע ולחוות יצירתם של אחרים המדברים בפתיחות ושיתוף על "מהו בעצם הכוח המניע אותם לתהליך הארוך המתמשך והבלתי נגמר הזה של יצירתם. זו הסטוריה חשובה בעיני, זה מענין וזה מרגיש לי קרוב ומובן-כל אחד בחיבוטי נפשו וראייתו הסלקטיבית/כוללת מביאה אותו לתקופה של ציור ומחקרו בצורה שונה וגם אני כל כך חוקרת את זה עם עצמי כל השנים שאני מציירת, ותמיד מרגישה סוג של החמצה איך לא הייתי מספיק אמיצה לקלף את הקליפות האלו בעוצמה ולפתח את הדרך שלי בקול רם, בלי לפחד או לחשוש ממה יגידו?. מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות כמה פחדנית וחסרת בטחון הייתי משנות צעירותי ועד היום וזה מלווה אותי עד היום כי גם היום אני יכולה להיות מאוד אסרטיבית פועלת ועושה אבל יכולה למצוא עצמי בפני עצמי חלשה, לא אמיצה ולא מבינה מאיפה חוסר הביטחון הזה? למה?. עדנה מזי"א דיברה על כך שבעצם מרגע שהתייתמנו מהורינו התבגרנו ואני שואלת על איזו בגרות היא מדברת או מתכוונת? הרי אני איבדתי שני הורים בגיל 21 וממרומי 52 שנותי אני לא יכולה להעיד על עצמי כמבוגרת הרבה שריטות ילדות טבעו וחתמו את מהלך חיי הנוכחי ולא סתם שאני כזאת כמו שאני ולא סתם שאני לא מפסיקה "לחפור"....... המשך יבוא.... |