מיא עשת: העולם שייך לצעירים - ולקוגריות

לצפייה במסך מלא

מיא עשת: העולם שייך לצעירים - ולקוגריות

‎77

בריאות ומדע

224 תגובות יום שישי , 23/4/10, 09:49

צילום: חפצי אלגר

כששאלו את ג'ואן קולינס (76) אם היא לא מודאגת מפער הגילים בינה לבין בעלה פרסי גיבסון (44) - 32 שנים למאותגרי החישובים שביניכם - ענתה: "מה אפשר לעשות? אם הוא ימות - הוא ימות!". ואני, לפני שנה בדיוק, כשהתחלתי לכתוב את המדור שלי ב'את', סיפרתי בחיוך, אבל שקיפל בתוכו לא מעט עצב, על ההצעות הנפלאות שקיבלתי מאז גירושיי מבני גיל הזהב בעשור השביעי לחייהם, ואיך 'הידרדרתי' עקב כך לחברתם של בני עשרים–ומשהו, כיוון שהגברים בגילי איחלו לעצמם נשים צעירות בהרבה.

קולינס וגיבסון

הדפוס הזה לא השתנה השנה. להיפך, זו היתה שנת פריצתה של קוגר–טאון, קומדיית הטלוויזיה האמריקנית בכיכובה של קורטני קוקס, המגלמת גרושה בת 40 ואם לנער מתבגר שיוצאת אך ורק עם בחורים צעירים. קוגר–טאון קיבעה את המגמה שנתנה הופעות–אורח בסדרות סקס והעיר הגדולה (סמנתה ג'ונס וג'רוד סמית') ועקרות בית נואשות (גבריאל סוליס וג'ון הגנן). הביטוי קוגרית כבש בסערה את כל מדורי הרכילות, ואחרי דמי מור (46) ואשטון קוצ'ר (31), שהם ללא ספק הזוג המוביל בז'אנר, עלו ובאו גם האלי ברי (43) והדוגמן האורס גבריאל אוברי (33), ומדונה (50) והדוגמן הפרטי שלה, הברזילאי חסוס בן ה–22, אותו העמיסה גם לביקור בישראל.

קורטני קוקס בקוגר טאון

הבעיה היחידה שמפריעה לנו לאמץ את מודל הקוגרית בארץ היא התשוקה העזה של הצעירים המקומיים להתרבות, שהיא בגדר מניה לאומית - אתם יודעים, מדינה קטנה מוקפת אויבים וכל החרטא הזה. כי אני לא רואה את אשטון מנדנד לדמי לחרב את גופה שפוסל באזמל המנתחים הטובים ביותר בבוורלי הילס כדי להנפיק לו תינוקי, וגם לא את אלקסיס המיתולוגית מאמצת לה נכד פעוט ומתחילה להחליף חיתולים.

בשנה הזאת דיברתי עם עשרות רבות של נשים ושל גברים על חייהם ובעיקר על מערכות היחסים שלהם. ניסיתי למפות תופעות חברתיות שקשורות ליחסים בימינו, כי אחד הדברים שהפריעו לי אחרי גירושיי הוא שנתקלתי בהמון גברים שרוטים, ולקח לי זמן (שנים, למעשה) להבין שזה לא שהם שרוטים, אלא שכללי המשחק השתנו. כתבתי על החיזור, שמת, והוצפתי בתגובות של נשים שכאבו את העובדה שהן באמת לא מקבלות מתנות כמו פעם - לא מבחינת הערך הכספי, אלא מהכיוון של תשומת הלב, המחשבה, המחמאה, האבירות, הג'נטלמניות. גברים, מצד שני, נבחו עליי: "רציתן שוויון? - קיבלתן!" - כאילו שזכות ההצבעה בבחירות והזכות לשכר שווה סותרת באיזשהו אופן מחמאה מפי גבר, או קניית פרחים לאשה, או אפילו - שומו שמיים - פתיחת דלת והסרת המעיל.

כשטיילתי בפאריז וקניתי גבינות מסריחות למסכנים שנשארו בארץ, פנה אליי גבר גבוה ויפה תואר, הציע לסחוב במקומי את הסל הכבד ואמר: "התואילי לחלוק לי את העונג שבשתיית קפה עם אשה יפה?". אני עדיין זוכרת את המשפט הזה. הוא נשמע כמנגינה ערבה לאוזניי. אבל כאן, על קרקע המציאות הישראלית האפורה, אני מסוגלת להתענות בדייט משמים של שעתיים, ולא לשמוע אפילו מחמאה אחת פרט למחמאות שהבנאדם כמובן ירעיף על עצמו.

בשנה האחרונה למדתי כמה קשה לחתוך קשר בעידן האינטרנט, כשהאקס קשור אלייך בעבותות הפייסבוק והרשתות החברתיות, ואת נחשפת בעל כורחך לפלירטוטיו ולמזדנבותיו, וכל טוויט ושיט שלו חודר לעולמך הנוירוטי במילא, כששניכם משתדלים לשדר עסקים כרגיל והתעלמות רבתי אבל נמצאים למעשה במרוץ הידוע - מי ישתקם ראשון ולמי יהיה בנזוג ראשון (תמיד לגבר, זה כלל גדול בתורה).

תגובה רגשית עזה עוררה הכתבה על 'הנעלמים', המתאיידים והמתאיידות, שכשלא מתאים להם להמשיך את הקשר - שיכול להיות בן שבועיים או בן חצי שנה (ובמקרים של קהי–רגש מצטיינים - אף יותר), מתפוגגים מחייהם של בני זוגם בלי לזכות אותם אפילו בתענוג המפוקפק של "הוא גמר איתי בס.מ.ס". התיעוב שבו התייחסתי לתופעה לפני שנה התחלף - אויה - בשחייה עם הזרם. לפתע מצאתי את עצמי מתפוגגת מחייהם של בחורים בשל חוסר התאמה משווע (כמו למשל צעירים חלקים כחייזרים. האם ידעתן שהלייזר אכל כל חלקה טובה? כן, גם שם למטה. בעיקר שם למטה). כמנהג התקופה, לא טרחתי לקיים את 'השיחה' והתפיידתי בקלילות ובלי נקיפות מצפון. גם אני ברוטוס.

גם היום, כשאני כבר נבונה וחכמה ויודעת את התורה ומשתדלת אפילו להקנות אותה לאחרות, עדיין יש בחורים שמנסים לעבוד עליי, כמו לא מזמן, כשמישהו, אחרי מיילים שופעי עור ועעווה התעקש על קפיצה של חמש דקות לביתי "כי אני באמצע העבודה" רק כדי לראות אם יש על מה לדבר. כלומר לראות אם אני לא כוניפה נוראית, והתמונות שלי כולן פוטושופ - אני באמת לא יודעת מה עבר לו בראש. אודה שזה הפתיע אותי, אבל בניגוד לפעם, לא נעלבתי. כמובן נפנפתי אותו בשנייה, אבל לפני כמה שנים היה סיכוי שאעלב מפנייה כזאת, בייחוד אחרי כל המיילים הפיוטיים ששלח לי. והבחור לא אהבל - כי אהבלים אני מסננת מיד. יש לי חברה שפרשה מעולם הגברים בגלל דבר כזה. בחור מאתר היכרויות, שבמקום לקבוע איתה דייט הציע: אני אעבור במכונית ואת תרדי מהבית ואני אסתכל ואראה אם זה מתאים. היא ענתה: לא תודה, ומאז, ארבע שנים, לא רוצה לשמוע על גברים. סגרה את הבאסטה. זה קיצוני, לדעתכם? לא כל הגברים כאלה? אולי. אבל הספיק לה לשמוע את הסיפורים שלי על הניואנסים האחרים של חוסר ההתחשבות מצדם.

צילום: חפצי אלגר

זו היתה שנת החולדה שלי, שבה למדתי להתרחק מכל גירוי שלילי ופשוט להגיד לא ברגע שהדבר הכי קטן לא מצא חן בעיני, כמו פעם. פעם הייתי כזאת. בעצם, אני אפילו לא טורחת להגיד לא. נעלמת בשנייה. וגם אם התוצאה היא שאני כמו הפנתרים השחורים, נחשבת "לא נחמדה", אני חושבת שאעמוד בכך. גם כי סופסוף אחרי תקופה ארוכה טוב לי, וגם כי אני כן נחמדה, אבל רק למי שמגיע. ■

דרג את התוכן:

תגובות (222)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

מדקדקת בקטנות

3/5/10 15:27:

צריך לצאת לרחובות עם מכשירים מיוחדים שמאתרים חנונים - אנשים מסודרים, שאינם מצטיירים כנועזים מדי, שהבטחון שלהם איננו מופגן כמו זקפה, שלא יוצאים לברים, ושנושאים באמתחתם סיפורים על ביצ'יות שזרקו אותם - אלה הגברים הטובים באמת!

השאלה היא רק באילו מאורות הם מסתתרים. הם שם, כמו בקומדיות רומנטיות על בחורים ביישנים, הם באמת שם.

בכל מקרה, אני בעדך!

חן הקוקייה

\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"ז'אן ז'אק רוסו

פוסטים אחרונים

ארכיון