כותרות TheMarker >
    ';

    ספורי משפחה

    אני בת 57 אמא ל3 ילדים וגם לבעל, אהבתי לעסוק בספורט והיום אני רואה בטלויזיה או מתעדכנת באינטרנט, הענפים האהובים עלי הם אתלטיקה וכדור יד.
    אוהבת כל מה שהחיים מציעים לי, בשלוש שנים האחרונות הם מציעים לי הרבה פחות, אבל אני שואבת מספיק כוחות בכדי לקחת.
    אנחנו משפחה נורמטיבית עם הרבה סיפורים מעניינים, חלקם קשים וחלקם קלים אולם הכל מטובל בהומור.

    0

    מספרים לילדים , אמא חולת סרטן

    21 תגובות   יום שישי , 23/4/10, 10:25


    כיצד מספרים לילדים שאמא חולה בסרטן. במיוחד כאשר הילדים הם בני עשרה וכיצד הם מגיבים כל זאת מנסיון אישי שלי. 

    קיבלתי את התשובה מהביופסיה, יש לך גידול סרטני.

    בערב כאשר רק שנינו לבד האיש שלי ואני , הילדים כבר ישנים אנחנו יושבים לשיחה ,

    בתחילה השקט קורע את האויר לאט לאט מתחילים לשוחח ומגיעים  להחלטה כי הבית ימשיך להתנהל כרגיל עד שנדע עוד פרטים .

    האיש שלי הולך לעבודה, אני קובעת פגישות לשעות העבודה בכדי שהילדים לא ישאלו לאן את הולכת או למה את מאחרת. גם לאחר סבב השיחות הראשוני אצל הרופאים  עדין הפרטים מעורפלים מאד ובכלל צריך לחשוב באיזה בית חולים לטפל, ומי הרופא שיטפל בך, הרופאים  הבהירו כי ההחלטות הן שלנו,

    אנחנו גרים בעיר קטנה צריך להזהר  שלא יראו אותי מבקרת אצל הרופאים שלא יתחילו לשאול  שאלות והשאלות יגיעו לילדים, הזמן הוא סוף שנת הלימודים ,

    אחת הבנות עומדת לפני בחינות בגרות, שוב מתלבטים האם לספר לפני הבחינות או אחרי.ואיך נספר ומתי נספר לילדים. שלושה ילדים בני  19, 18, 15 .

    ילדים שבוודאי יהיו להם מיליון שאלות . בינתיים החלטנו שהדסה עין כרם הוא בית חולים ששם נעבור את התהליך, מחליטים להתחיל את התהליך אחרי בחינת הבגרות האחרונה .

    נוסעים לבית החולים ושם מתבהרת התמונה קצת יותר, יודעים יותר על התהליך ולא יודעים יותר על המחלה עצמה, שעות של ישיבה מול המחשב נותנים אינפורמציה, בינתיים בפגישה עם הרופאה בירושלים נקבע יום הניתוח חמישה ימים לאחר הפגישה, זהו הגענו לנקודה שבה חייבים לספר.

    האיש שלי אומר לי, ארוחת יום שישי זה הזמן הטוב ביותר לא אסיפות מיותרות, לא להכניס לפניקה.מגיע יום שישי ביקשנו לא להזמין חברים שזה דבר חשוד בפני עצמו, לעולם לא ביקשנו בקשה כזו, ואין יום שישי שאין חברים על יד השולחן, הילדים נלחצים אולם לא מגיבים. הם חשים, ילדים מרגישים שמשהו קורה .לפני שהתחלנו לאכול הילדים מבקשים לדבר, אחת מהן אומרת, אני יודעת שמשהו רע קורה כאן, אני כבר שבועיים מרגישה שיש כאן סודות  ואם חשבתם שטוב ששמרתם את הסוד עד לאחר הבחינה זו הייתה טעות ,כל הבחינה חשבתי על הסוד הנעלם שזה דבר שמעולם לא היה בבית, אולי עכשיו תדברו.

    את היוזמה לספר לקחתי על עצמי, ידעתי שאני אוכל להיות מספיק חזקה ולספר באופן יבש וללא דמעות, ואכן החלטתי לספר והדבר העיקרי שהחלטתי שאני לא מסתירה דבר, כל מה שאני יודעת הם ידעו, המשפט האחרון שלי בהסבר היה,  תדעו כי הסיפור אמור לקחת כחצי שנה ,חצי שנה לא קלה אבל אנחנו נעבור אותה זה ההסבר שקיבלתי מהרופאים ואני האמנתי,וכך סיפרתי לילדים.

    לאחר מסירת האינפורמציה הייתה דממה, אף אחד לא הוציא מילה, שאלתי אם מישהו רוצה לומר משהו, לשאול משהו, השקט נשמר, האוכל מסודר על השולחן אף אחד לא מעיז לגעת בו. עברו כשלוש דקות לערך והילדה הקטנה ביקשה רשות לעזוב את השולחן, הסכמנו וגם השניים האחרים קמו, כל אחד הסתגר בחדרו, בדרך כלל הם חבורה, בשעה זו כל אחד נסגר בחדרו שלו.

    לאחר כשעה או יותר כאשר הייתה דממה בבית , פניתי בראשונה לחדר של הבן, הוא לא פתח את הדלת ביקש שאשאיר אותו לבד, והוא מרגיש בסדר, אמרתי שאם יש לך תוכניות לצאת עם חברים אתה בהחלט מוזמן לצאת לא הייתה תגובה ממנו פניתי לילדה השנייה היא פתחה את הדלת, העניים שלה אמרו הכל , עצב גדול, עיניים אדומות , לא נאמרה מילה רק חיבוק ענק. אמרתי שאם יש תוכניות היא מוזמנת לצאת. אין תגובה.ואני בדרך לילדה השלישית אני נכנסת לחדר, אפשר היה להרגיש את הקור המקפיא, היא הייתה קפואה ,חיבקתי אותה עד כמה שאפשר והיא רק ביקשה שאבטיח לה שעוד חצי שנה אני אהיה בריאה כי הרי זה מה שאמרתי בארוחת ערב שלא נאכלה.

    הבטחתי שנדבר על כך, לאחר שהגוף הסתבך במחלות שונות ומשונות, המילה הבטחת לי נאמרה לא פעם אחת, הבטחת ולא עמדת במילה. יצאנו לחצר אני ובן זוגי כל אחד ומחשבותיו. אין הרבה מה לומר. ההמתנה משגעת.השבת הייתה השקטה ביותר שאני זוכרת, מסתכלים עלי ולא מדברים, אני מנסה לדבר והם מתחמקים.בשבת בערב אני מכינה תיק קטן, הם כולם יחד בחדר של הבן. טוב אני אומרת לעצמי, לפחות הם מתמודדים ביחד, יום ראשון אני נפרדת מהם בחיבוק ובנשיקה בלי מילים.

    הבטחתי שאני אגמור עם המחלה תוך חצי שנה, אכן הגוש הוצא וכרגע אין גושים נוספים, רק שאף אחד לא סיפר לנו מה קורה אחרי טיפולים, ומה הטיפולים הכימותרפיים עושים לגוף, כן, הילדה הקטנה אומרת, המחלה הזו עברה ומה עם כל שאר המחלות שהגיעו לאחר מכן. חצי שנה שנמשכה כנצח , אמא שמנסה לתפקד וילדים שלא שואלים ושואבים מידע ממקורות שונים. ילדים שתומכים כמעט בלי מילים, כשהשיער נעלם ואני התחלתי ללכת עם פיאה והילדים שמו לב כמה הפיאה מציקה, הם טענו שיפה לי הקרחת ובבית אני חופשיה לעשות זאת. לקח כחודש עד שהחברים חזרו לבקר שוב בבית.הבית חזר לתפקד.    

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/2/11 17:09:
      אוריתי קראתי בהתרגשות רבה ..
      ועצב ..
      לאמי יש סרטן ..
      מאחלת לך הרבה בריאות :]
        23/5/10 18:19:


      תודה לכל המגיבים

      קראתי כל תגובה  ותגובה כמה וכמה פעמים

      והתרגשתי מאד .

        1/5/10 20:16:

       

      משפחה נפלאה!

      מאחלת לך בע"ה בריאות עד 120.

       

       

        30/4/10 23:42:

      מצמרר ונוגע ללב אוריתי***
        29/4/10 09:40:


      הסיפור שלך מרגש ונוגע ללב

      אני מאחל לך בריאות שלמה וחיים מאושרים בהמשך

      תהי חזקה!!

        29/4/10 07:52:


      לא פשוט כלל כל ההיבט הנפשי של המחלה וההשלכות על בני משפחה.

       

       מאחלת בריאות טובה בגוף.

       לפי הספור יש הרבה כבוד ואהבה אצלכם בבית

       *שלך שרי

        29/4/10 02:04:

      מותק

      שיהיה רק טוב שתפיקי את המיטב מהרע

      מקרב ליבי מחזיק לך אצבעות

      לך ולמשפחתך

      חומי

        29/4/10 00:56:
      מאחל לך רפואה שלמה ושתתגברי על המחלה הארורה הזו.
        28/4/10 22:01:

      מאחלת לך בריאות טובה!

      מאמינה שילדים צריכים להיות חשופים למידע ושותפים

      למתרחש בבית. אי אפשר לשמור סודות זמן רב...

      צריך לשתף במידה, על פי המתאים לגילאים.

      בהצלחה מכל הלב.

        28/4/10 19:44:


      היי אורית!נשיקהנשיקה

      תוך כדי קריאה הרגשתי צמרמורת בגופי

      מה אוכל להגיד

      שתהיי רק בריאה

      ושתמשיכי למלא את ביתך בשמחהנשיקה

      ושתזכי לספר לילדייך סיפורים, רגשותשמחים שלך ושל אישך

      בע"הנשיקהנשיקהנשיקהנשיקה

        28/4/10 16:54:

      שולחת לך איחולי החלמה מהירה.

      לספר לילדים זה קשה בכל גיל

      אני הייתי בת 32 כשאבי חלה וגם לי היה שוק גדול

      כשגיסתי חלתה היא ואחי בצעו החלטה שמספרים לילדים מיד

      כי אפשר ממש היה להסתיר.

        28/4/10 14:37:

        שולחת לך הרבה איחולי בריאות וכוח

        תודה על השיתוף האמיץ

        28/4/10 11:42:

      כל כך התרגשתי לקרוא את הפוסט.

      ראשית אני מקווה שאת בדרך להחלמה מלאה ומאחלת לך בריאות טובה!

      הדילמה של איך ומתי לספר לילדים היא מאד מורכבת, ומחד באמת חשוב לספר, כי הסוד הכמוס ביותר נמצא תמיד בחלל החדר, משפיע על כולם ומונע מהילדים לתת וממך לקבל את כל התמיכה שהם רוצים לתת; ומאידך, באמת רוצים לספר גם כשיש וודאות מסויימת לגבי המחלה, והתהליך שהולכים לעבור, (בעיקר אם הילדים צעירים יותר והוודאות מאד חשובה להם), וכמובן שרוצים גם למצוא את הזמן המתאיםביותר לספר

      אני חושבת שהתמודדתם עם הסוגיה הזאת בצורה מעוררת הערצה. כל כך הרבה מחשבה על כל אחד מהילדים וצרכיו, וגם לאחר שסיפרתם, כל כך הרבה כבוד וקבלה של כל ילד והדרך שלו להתמודד!

      שולחת לך חיבוק, ושוב: החלמה מהירה.

      לימור.

        27/4/10 06:54:

      ראשית, המון המון בריאות !!

      אין ספק שאת אישה חזקה מאוד !

      אסור לשמור סודות מהילדים

      צריך לתת גם להם את האפשרות לתמוך בך, זה נותן להם המון

       

        27/4/10 01:45:

      וואוו!!

      אני מחזיקה מאנשים חזקים כמוך!

        26/4/10 17:49:


      היי אורית

       

      קטונתי, ובנוסף, משום שאני לא מכירה אותך, הגעתי הנה בהפניית קישור...

      שרק תיהיי בריאה, ותוכלי להמשיך בבריאות הנפשית, שבה יכולת לחלוק איתנו, פיסת חיים כזו.

       

      אני שמחה שפתחתם בפני הילדים, שמירת סוד במשפחה, זה אחד הדברים שיש שחושבים, שמגן על הילדים..

      אך, הוא מעיק, ויוצר תמונות מעורפלות ומעוותות.

       

      שוב

      המון בריאות טובה

       

      שרה

        26/4/10 13:42:


      שלום אוריתי,

      למדתי עלייך שני דברים.

      * כותבת נפלא. ידעת לתאר ללא רגשנות יתר את התהליך

        בו עברת מרגע הידיעה על מחלתך ,דרך מסירת הדברים לילדים

        ועד כה.

      * אמא נפלאה - לא קל לקבל בשורה כזו. ידעת לקחת צעד אחורה ולחשב

        איך לעשות ולהודיע לילדים עם מינימום פגיעה בהם (בגרויות, זמן אמירת הדברים, החיבוק),

        איך לתמרן עד שמספרים .

      מאחלת לך רק בריאות.

      את אישה מדהימה.

        26/4/10 06:00:

      ההתמודדות שלך תוך כדי הגנה על הילדים

      מעוררת הערצה.

      יופי שאת כותבת זה משחרר.

      בקשר לכתיבה, יש פה למעלה "ניהול" תלחצי

      עליו ועל עריכה, ותוכלי לערוך את הכתוב, עם

      מרווחים,פסיקים ונקודות.

       

        24/4/10 23:12:


      טובה

       

       מקווה שהגידול התגלה בתחילתו. מאחל לך החלמה מלאה שתהיה קלה ככל האפשר.

        23/4/10 22:10:


      הי אורית1 היקרה,

      ובכן החזרת אותי 34 שנים אחורה, ליום בו אימי חלתה בסרטן, הייתי אז בת 13, מבוהלת, ואז לא קיבלתי שום תשובה לשום שאלה, לא הרגשתי שאני יכולה לשאול שאלות שמותר לי, ואני חושבת היום שהכי נכון לשתף כמה שאפשר את החברה, לאפשר להם לשאול שאלות עם כל הקשיים הכרוכים בזו, ולא להסתיר כלום.

      זה לא פשוט, ולא הרבה השתנה לצערי מאז.

      מכאן אני שולחת לך חיבוק גדול ואוהב, מכל הלב, מאחלת לך רק טוב, והמון בריאות,  יש לי ספרים מצויינים בנושא, אם תרגישי צורך לדבר (דרך אגב מזמן אני רוצה לעשות את זה...) אשמח מאוד, אני כאן בשבילך, שרון 0528540793.

        23/4/10 11:31:


      אם איני טועה, כבר קראתי את סיפורך המרגש בעבר.

      אני מקווה שכעת המחלה כבר מאחוריך.

       

      את אישה אמיצה מאד!.

      אכן חשוב לשתף את הילדים. גם אם מסתירים מהם, הם כן מרגישים בדברים ומבינים יותר ממה שאנו חושבים.

       

      שולחת חיבוק גדול.

       

      פרופיל

      אוריתי1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון