"אתה תופס" דניאל אומרת לי. "אבל למה?" אני מוחה. "אתה יצאת ב'משלוש יוצא אחד'" היא צוחקת ובורחת. אני סופר עד עשר ורץ לתפוס את דניאל, שובל, איציק ולימור. לא, אני לא ילד בן 8 ואני לא בחור מיוחד עם צרכים מיוחדים. פעם בשבוע אני מפסיק להיות חייל ומתחיל להיות מתנדב בצ.ב.ע, מקום בו אני הופך לאח גדול של 15 ילדים בכיתות ג' ד'.
בצ.ב.ע, או "צעירים בונים עתיד", אנחנו עושים שני דברים: עוזרים לילדים בשכונות בעייתיות בלימודים ובשיעורי הבית, ומקנים לילדים ערכים מוספים כמו מנהיגות, יצירתיות, חברות ועוד. המפגש עצמו מחולק לשני חלקים: חלק בו אנחנו עוזרים לילדים בשיעורי הבית או עובדים איתם בדפי עבודה, וחלק בו אנחנו עושים פעילויות שונות. אבל הערכים לא עוברים רק דרך הפעילויות שאנחנו מעבירים, אלא גם דרך ההתנהגות שלנו. כמו כל אח גדול, אנחנו צריכים להראות לילדים את הדרך, לשמש להם דוגמא והכי חשוב – להיות שם, לפעמים בגלל שאין אף אחד שיעשה את במקומנו.
את המופע המטורף הזה מנהלת הרכזת. היא לומדת את הילדים, בין אם בכיתות, דרך המורים או דרכנו, ומוצאת את השילובים הכי נכונים בין המתנדבים לבין הילדים. היא גם מעבירה את הפעילויות בסבלנות רבה בחלק החברתי של המפגש ומלמדת באופן לא ישיר על התחשבות, על הצלחה, על התמדה ועוד הרבה ערכים, דרך פעילויות שסובבות סביב הפעילויות. אחרי הפעילות הרכזת מסבירה איך הפעילות שהעבירה קשורה לערך שניסתה להעביר. לפעמים גם אנחנו המתנדבים סופגים את הערכים האלה ואני מוצא את עצמי מהרהר על הדברים שהרכזת דיברה עליהם.
הילדים עצמם נהנים מאוד בפעילויות. הם באים אלינו, מספרים לנו על מה שקרה להם בכיתה, בבית, מה הם רוצים להיות, מה הם רוצים עכשיו, ולפעמים הם מספרים על בעיות שאנחנו מרימים גבה ומשתפים את הרכזת. בשבילם אנחנו חברים שעוזרים, המבוגרים שמשחקים איתם חיי שרה או מחבואים, מי שהם יכולים לסמוך עליו או סתם החברה המגניבים שמגיעים לצ.ב.ע. הם צמאים לפרטים עלינו. "מה אתה עושה בצבא" הם שואלים אותי ללא הרף. "מה רמת הכח שלך בצבא? אפשר את הכובע שלך? איזה דרגה אתה? אתה מפקד?" על כל השאלות האלה אני עונה לאט ובסבלנות. מסביר להם קצת על הצבא, קצת עלי, מסביר בשקט ומפנה אותם שוב לפעילות או לשיעורי הבית.
חבר אחד אמר שלי כל הכבוד שאני עוזר לילדים להתפתח. אבל אני, לא יכולתי להודות לו, כי זה לא אני שעוזר להם, אלא הם שעוזרים לי. הרבה אנשים לוקחים קורס במדיטציה, סדנה לדמיון מודרך, או סתם לוקחים רגע מול שק אגרוף כדי להוציא עצבים. אבל אני, שלפעמים הצבא דחק אותי אל הקצה, מוצא את עצמי פעם אחרי הפעם צוחק וצוהל עם הילדים ונקי מכעסים שנצברו לי באותו יום. צ.ב.ע נותן לי אפשרות להתרחק מהבעיות של היום יום ולהתמקד רגע אחד באושר של הילדים הקטנים ובחוויות הקטנות שבמשחקים בבית הספר.
אני גם לומד הרבה על עצמי. מבחור קצת ביישן שלא סמך על עצמו, מצאתי את עצמי מוביל את אחד הפעילויות בחלק החברתי של המפגש, וכמה ילדים שמבקשים מהרכזת להיות איתי. וכשאני מרגיש שאני לא מצליח להגיע לילדים, כשאני מרגיש שמשהו לא בסדר בהתנדבות, הרכזת מרגיעה אותי ונותנת לי כלים חדשים איך להתמודד עם הילדים ואיך לעזור להם. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי משתמש בכלים האלו על חיילים שמשרתים איתי: פעם על להבין מה עובר להם בראש, פעם כדי לעזור להם לעשות את העבודה שלהם כמו שצריך, ופעם סתם כדי להרגיע אותי.
צ.ב.ע הוא בהחלט מקום נהדר לילדים, ובשבילי הוא חשוב בגלל שהוא מתמקד בחינוך של הילדים. אם אצליח לגרום לילד אחד לבחור עתיד טוב יותר, להקנות לו ערכים טובים יותר ובכלל, לגרום לו לקום למחר טוב יותר, אני את שלי עשיתי. עד שאגיע למטרה זו, גם החיוך של הילדים במפגשים הקרובים מספיקים לי. כי לפעמים בשביל זה אנחנו שם, בשביל להיות שם. בשבילם.
לפרטים נוספים על צ.ב.ע, על דרכים להגיע ועוד, אתם מוזמנים להיכנס לאתר הבא: |