מאז מחצית המאה ה-20 הולכת ומתפשטת 'אמנות האדמה', שלעתים מוגדרת כאסכולה ולעתים כמיצג או כגחמה פרטית של אמן היוצא נגד הזרם. טבעי שהפלישה אל המרחב הריאלי - חול, סלעים, מדרון ההר, וסימונו במסגרת מלאכותית, התקבלה ברגע הראשון בהרמת גבה. אולם שמות גדולים כבראנקוזי, קריסטו ורוברט סמיתסון כבר תפשו מקום מרכזי כרבי אמנים וכמובילים בהתייחסות אל הטבע כמושא אמנותי.

התכונה המייחדת סוג זה של אמנות היא שאינו ניתן להעברה (לרוב) בהיותו חלק בלתי נפרד מהמרחב שבו הוצג. מכאן זיקתו הן לאדריכלות נוף והן לאמנות הצילום, המהווה גורם מרכזי בתיעוד המיזם.
כמובן ש'אופנת' אמנות האדמה קיבלה תנופה מחודשת עם התגברות המודעות לסביבה האקולוגית, וייתכן שלראשי האסכולה יש חלק מהותי באיתגור התובנות שהם בימינו נחלת הכלל. דווקא כיום יכולים הנסיונות הללו להיחשב בדיעבד כמבשרי וחלוצי התנועה האקולוגית, שכן הגבירו את המודעות לסביבה ולתמורות המתחוללות בה, בעטים של מעשי ידי אדם ומפאת מפגעי טבע.

סוג זה של אמנות פולש "בצורה שרירותית" לכמה תחומים שאליהם הוא מתחבר מהותית בסופו של דבר: אדריכלות נוף, צילום, חקלאות, חלל ואקולוגיה.
מה שמוכר לכולנו כמשחקי ילדוּת בצורת מגדלי חול על חוף הים, הופך ל"משחק לגדולים" בידי אמנים המשתעשעים במרחבים פומביים שאותם הם מנכסים לשם אמירה בלתי מילולית.

ידועות עבודותיו המונומנטליות של קריסטו, שעטף מרחבים עצומים כרכסי הרים ביריעות בד בהירות שהבליטו את המרחב המסומן לכמה מטרות :
- מבט מלמעלה על כדור הארץ, כאפקט של הנחיתה על הירח שהעניקה לנוף הפלנטה פרופרוציות חדשות
- הסבת תשומת הלב הציבורית לרפיפותו של הטבע, שמצד אחד הוא נתון בידי האדם שעלול לנצל אותו לצרכים המסתיימים בנזק לסביבה ומצד שני דורש התגייסות אחראית לקדם את פני הסכנה האורבת לאוכלוסיות גדולות
- המרכזיות של הצילום בעבודת האמנות, כמתעד יצירה המוצגת במיגבלה של זמן ובו זמנית עידוד המודעות לתהליכי בלייה העוברים בהתמדה על הטבע עצמו
- שיתוף קהילתי בהקמת התערוכה בשטח המתחם שהוקצה לטובת המיצג, יוצר קשרים חברתיים בין כל הגורמים המשתפים פעולה לתקופת הפרוייקט, ומהווה מידגם מייצג לַצורך לפַתח יחסי אנוש המושתתים על הבנה ולא על תחרות או חלילה מלחמה.
נשאלת השאלה איך ניקשרת אסכולת אמנות האדמה לאמנות המושגית, שאתה היא הולכת יד ביד ?

הצורך באמירה חברתית דרך המיסגור של שטחים קיימים והגדרתם כמיצג אמנותי מעמיד את הסימן האדריכלי שהוטבע בנוף כגורם מושגי, המפעיל את תודעת הקהל ומעודד חשיבה מחוץ למרחב התרבותי המוגן.
אמן מושגי הקרוב לזמננו הוא האנס האקה, שלקח את הנושא הסביבתי למחוזות הריאליים של פוליטיקה וכלכלה הזרים כביכול לאמנות. באמצעות מיתחמי הענק שבהם מתבצעת עבודת האמנות מתחקה האמן אחר המנגנונים הקונים את דעת הקהל לטובת אינטרסים של שלטון תאגידי הענק. המממנים ונותני החסות של המוזיאון, כמו גם העשירים בעלי היצירות המשאילים את העבודות למוזיאון מעצבים כביכול את תודעת הקהל ומאלפים את ההמונים לטעם אמנותי אחיד, רצוי ומקובל ודוחים את הטעם האינדיבידואלי שעלול לחבל בסדר העולמי המקובע. המיזמים האנרכיסטיים של האקה הובילו לא אחת לביטול תערוכות שהכין למרכזי האמנות בניו יורק ופריז (NewYORK, NEW Museum of Contemporary ArtCentre Georges Pompidou ( Paris
דוגמא בולטת לאמירה הפוליטית של האקה היא התערוכה "גרמניה" שהכין לביאנלה של ונציה ב-1993, ועליה קיבל את פרס ארייה הזהב. לכבודה עקר קודם כל את רצפת השיש של הביתן אשר שופצה בזמנו על ידי השלטון הנאצי.

 סניף חדש בנמל תל אביב
קווים בנמל תל אביב 
לאוהבי עיצוב פנים , אדריכלות , לימודי עיצוב, אמנות ועוד - חומרים