קשר השתיקה האנושי אינו נותן לגיטימציה של ממש

לומר קשה לי.

בארגונים ובעבודה למשל

הרבה פעמים אני העובד מפחד ממשהו

או קשה לי

ואין תרבות שמאפשרת לי לומר את זה.

כי הבוס שלי הוא קצת Mr. Perfect ואינו מפחד

או שלא מראה פחד וקושי

וכבר קצת שכח איך היה לו בהתחלה ...

עם החברים שלי אין לי אומץ לומר קשה לי/מפחיד לי

כי זה לא סטייל ומוריד מכוחי וערכי

אז אני בודד ... וגם חושב שאני "המשוגע" היחיד.

בנוסף, לא כולם יודעים איך להיחשף קצת. איך לגלות משהו קטן

מההרגשות האמיתיים שלהם. זו מיומנות. אימון. "השד" נראה פחות נורא

אחרי שמנסים ומתנסים בזה כמה פעמים.

אם היתה תרבות של פתיחות לדבר על הקושי

עובדים היו מדברים יותר, אומרים יותר, מקבלים יותר הדרכה

ממך הבוס שלהם איך לעבור רגעים קשים טוב יותר

ושזה עובר. כמו שזה עבר לך כשהיית במצבם אחרי X זמן.

אבל אם אתה עצמך כמנהל אינך מדבר על הקושי והפחד

אז אין לי OK אמיתי לדבר על זה. דבר! היפתח! ספר גם אתה על החששות שלך.

אותו הדבר בזוגיות אגב. ארגון וזוגיות דומים ...

גם בזוגיות דיבור של 1 על הקושי והפחדים מאפשר לשני גם להיפתח.

פתאום מגלים בשני המקומות אחרי שמדברים

שהשד לא כל כך נורא.