אנחנו  ממשיכים במסע בין ההכנות למרתון תל אביב למחשבות שכל התהליך מציף בי   , זכרונות ושינוי הרגלים בכלל .

סוף הריצה , אנחנו בטקס השחרור וההרפיה , מסתדרים לאורך המעקה של מתחם נמל תל אביב . שעת בוקר מוקדמת אור בהיר וזוהר שמתכתב עם ים אפור כחול וקריר , מעט אנשים מסופקי השכמת בוקר הולכים בקצב איטי שמתאים לשעה .

היא רופאת נשים חטובה ובעלת קסם אפל ושופע  שכעת עובדת בפרוייקט  של האו"ם במוסקבה   . יש לה שפתי ורד תפוחות בפינוק ילדותי , אף נשרי קלאסי ועיניים ירוקות עם קריצה ממזרית  ,פנים שבאופן כללי מזכירות דמות של וסטיה על מטבע רומי עתיק או חיוך עצוב ויפה  של מריל סטריפ ביום טוב של קבלת האוסקר. מדי פעם היא מגיעה לארץ לזכר ימים עברו שבהם התעורר בה שביב אשלייה עצמית שהיא יכולה להגשים עצמה דרך השתייכות לשבט הציוני שלנו . בינינו נעימות מצויינת שמאפיינת שני גרושים שעברו את שלב הכעס או כמו  במקרה שלנו{לא נישאנו }  שקט של אחרי הסערה ,  אחרי תקופה של התאהבות פרועה , סקס מעולה ודרמות חוזרות ונשנות ,התגבשה לה הבנה הדדית.   ככה בערב , קלטנו  שהקוצים שלנו לא משתלבים לתנוחת הכפיות האידיאלית כי אם לדימום רגשי הדדי ומתמיד . הפנמנו ששנינו מדליקים האחד את חולשות השנייה .קיבלנו בערב סוער עם מזוודות שלי זרוקות מחוץ לדלת ופיוס סוער וגופני ביותר אחרי שעה, את העובדה שנהייה חברים טובים יותר מאשר מאהבים זה לזו .   

כשהיא מגיעה לארץ היא מבקשת ממני תמיד שאכיר לה ברים חדשים ואפנתיים אבל אחרי סיבוב זריז היא תמיד מבקשת שאפנה אותה מחר בערב למתחמים הנכונים . יש לה  חולשה לאזורי בארים  אפלוליים שבהם אפשר מדי פעם ללקט גברים בגילאי שלושים פלוס , רצוי בעלי מראה כהה מוצק . הכי אידיאלי  שיבואו בתוספת מבט עצוב בעיניים . "גבר שלא יודע להיות עצוב , זה גבר שלא מחובר לעצמו היא אומרת לי" אני זוקר גבה והיא עונה , "אבל הרומנטיות הזו טובה לי בדיוק ללילה אחד ועם כל הפוזה שלכם של לאסוף את הבגדים מהר אחרי הסקס , בדרך כלל זה הגברים שלי שמסתכלים עליי במבט של "אפשר להשאר לישון אצלך ונראה אחר כך מה יהיה?   זה רק פוזה שרק הגברים בעיר הזאת אוהבים מפגשים ללילה אחד , אבל מצד שני אתם בהחלט לא יודעים לקחת את זה שמישהי רוצה ,כן רוצה מעצמה , רק לילה אחת בלי טלפונים או מיילים אחר כך" אני מצד שני אוהב בה את תאוות הגוף והאוכל , כל פעם שהיא מגיעה לארץ היא מפתיעה אותי עם מעדנים אחרים ואני לא מהסס לתת קונטרה .

             כשנפגשנו ברחוב עם חיבוק טוב אחרי תקופה שבה לא התראינו הצעתי לה מתוך קופסת קרטון שאספתי בדרך   דברי מאפה טובים . היא מסתכלת בחיוך מתפתה ואומרת   "איזה חצוצרות יפות ,אין לנו כאלו במוסקבה" . אני מגרגר מצחוק ומתקן אותה , "זה לא חצוצרות , אומרים כאן גליליות או ופלים  ...שנינו טועמים את התוכן ושוכחים את שיעור הלשון הספונטני ....אני תוך כדי ריצה נזכר בחצוצרות וחושב ש"אין אדם משיח אלא מהרהורי ליבו"  ושבעצם אנחנו אסירי המטפורות שלנו כי הן קובעות את תפישת המציאות שלנו . היא משליכה על הגליליות את היומיום שלה במפגש עם שחלות ומאמרים על חצוצרות ואני מסתכל על הריצה כתהליך של מדיטציה ושעת אימון נפשי עם עצמי ....כל אחד בזרם שלו .  אני חושב כי החכמה היא לא להלכד במבנה מטפורות אחד בלבד ....כמו שאמרו , המציאות היא אשלייה , אבל זו האשליה היחידה שיש לך ......ולכן מנסה לא להשליך מהר וצפוף מדי את תחום הקוצ'ינג והפסיכולוגיה על התהליך של הכניסה לכושר למרתון .החידוש התודעתי האחרון שלי הוא השהיית הלמידה . משהו בי לא מנסה להפיק למידה או לתכנן קדימה . אני מתכונן למירוץ ותו לו , לא מתכנן מה יהיה אחר כך , לא חושב איך אתמיד בכושר , מתמסר לי להוראות של המאמן ולא חושב לרגע אפילו לשאול ,מה יהיה סרגל המאמצים הלאה ומה עושים בשבוע של לפני . יש לך הרבה אמון אני אומר לעצמי בנינוחות ועצמי דווקא עונה שזה בסדר ונלמד תוך כדי הליכה איך ללכת .

                         ממשיך להתחכך עם משהו לא נעים בתוכי  . אותו שד של "לא בא לי לרוץ היום  " ומה זה משנה אם הסיבה היא פיזית או ירידת מוטיבציה נפשית ? ואני כך בדרך  כאילו מדבר לי  עם אבי שנפטר  .  מסיים את שני שליש הריצה בקושי ומגלה כמה הכל לפעמים באמת בראש  . אני מוצא בתוכי את הכוחות לתת פיניש במאות מטרים האחרונים ולחתור להיות בין הראשונים , אין פה שום תחרות בקבוצה אבל בכל זאת אני מנסה להחזיר לעצמי את ההגה .

                    למה בכלל הגעתי לריצה הזו?  , עשרה קילומטרים רצופים -בעצם כמו לרוץ מכיכר המדינה אל קניון שבעת הכוכבים  בהרצליה   {אפרופו תכנון אל מול זרימה , אז אני יכול להגיד שהגעתי לריצה הזו בגלל הזמנת הקפה דה מרקר לכותבים , או בגלל שאני בתהליך כניסה לכושר כבר שנה וחצי . למען האמת מסתבר שלפעמים דברים גדולים מתבשלים בנפש בשקט וללא האצה {אי אפשר להגיד נו נו ...לביצה שמתבשלת על האש  }  ואז מבשילים לפעולה עם הקשב לגירוי הראשון שמדליק את הדלק שבפנים .... אז כפי שאמרתי ,   ההכרה על טיב השינוי צנחה עליי  כששמעתי שיחה עם הסופרת אורלי קסטל בלום . זו  אמרה בראיון שמות אביה היה המוטיבציה שלה לתחילת הכתיבה . "משהו בחוסר האונים מול המוות דחף אותי לברוא עולם בכתיבה . כי בכתיבה יכלתי לשים משמעות או לארגן עולם , כתיקון למציאות החיצונית שבה נשבר לי העולם לרסיסים" {זו הייתה רוח דבריה ולא ציטוט מדוייק } . 

כך גם אני התחלתי לכתוב יותר ומחוייב יותר  אחרי מות אבי . משהו רוצה להיות קשור להישגים מוחשיים כדי להתמודד עם האנטרופיה {גשו לספר המומלץ של הווארד בקר the denial of death}

ומכאן ,למרות כאבים פיזיים התחלתי להכנס לכושר בעצמי כסוג של שבועה לאהבת הכושר שלו. .               במבט לאחור הדבר הוא לכשעצמו די אירוני , כי בעצם עלינו לחיות את חיינו בלי להיות כבולים לירושות ערכיות של המתים , להם היו את החיים שלהם ולנו את שלנו .  ואדגר אלן פו אומר כי" אנחנו לפעמים נושאים בתוכנו את המתים כי הם לא רוצים להכחד מהחיים ומשהו בהם חיי עדיין דרך זכרונותינו או מצד שני אנחנו נושאים אותם כי אנחנו עצמנו פוחדים מכך שילכו מאיתנו שוב על ידי העלמותם מזיכרונותינו" .      ובכל זאת אני מתחלחל לפעמים כשאני בסוף ריצה נושף בצורה מסוימת ופתאום הנשיפה נשמעת כמו בדיוק כמו של אבי בסוף צעדות מאומצות שהיה נוהג לעשות.

                 עוד הנעה פנימית לספורט היא גם שזו דרך  לנער את המורבידיות ולהזכיר לעצמי את תסיסת החיים. העולם אחרי הריצה נראה רחוץ ונקי. הגוף תוסס לו בשקט והצבעים קורנים להם  משהו באור מזכיר לי את הילדות שבה אבא היה לוקח אותי לגלידה ליד גן החיות באבן גבירול , ואני הייתי יושב באוטו הרחוץ משתהה לי ונהנה מהצבעים הזוהרים דרך השמשה הנקייה . אבא לא היה מבין למה אני משתהה ביציאה לגלידריה כשכל הילדים רק רוצים לברוח מהאוטו אל הדלפק של הגלידות .

בעצם אני אומר לעצמי תוך כדי ריצה , אנחנו כולנו כמו איי עצמי , נוטים לחשוב על עצמנו כיצורים רציונליים אבל החלטתנו הן פעמים רבות תגובה ל ....ולאו דווקא פרי מבנה נפשי יציב וקבוע ....   " עקביות היא מקום המפלט האחרון של חסרי הדמיון" אוסקר ווילד   

הריצה ממשיכה להיות קשה מתמודד עם עצמי , חושב על הכעס שהשפריץ לי דרך ההומור העוקצני שהטחתי בדניאל , "אני יודע איפה האוטו שלך חונה ", אני מתריס  אליו כשהוא ממשיך את המסלול הקשה תוך תרגילים .  מתמודד עם עצמי ועם הנטייה להרפות  ולעבור להליכה , ומה יש אני אומר לעצמי , האם הורדת קצב היא הפסד ? ואם אני מקשיב לגוף שלי האם זה כשלון?                ומצד שני זו הסוגיה הנצחית באימון וטיפול פסיכולוגי - מתי לקבל את עצמנו כפי שאנחנו  ולהודות בכך שאיננו מסוגלים  להתנהגות מסויימת כעת או בכלל ומתי להיות נחושים  ולחצות את מחסום הכאב אל סף תוצאות חדשות ואחריהן יבוא סיפוק של קפיצת מדרגה   או בתמצות רב "לקבל או לאתגר את עצמנו"

מעניין איך יהיה בשבועות הקרובים , לאן יילכו האימונים האלו ....

אז לסיום כמה משפטים שמצאתי

הישמר והיזהר כאשר אתה מעלעל בספר העוסק בנושאי בריאות - אתה עלול למות משגיאת דפוס.

- מרק טווין

כל משוגעי הבריאות הולכים להרגיש מאוד מטופשים יום אחד, שוכבים בבתי חולים מתים מכלום.

- רד פוקס