אני יליד שנות ה-70, ורואה את עצמי לא מעט כילד שנות ה-70. ממש כמו שהיו ילדי הפרחים בשנות ה-60. עד היום אני מסתובב עם זקן ושיער ארוך כדי להיות דומה ללוק של גרוניך הצעיר, גרי אקשטיין, לנון, הריסון, קלפטון ושאר מזוקנים ידועים. מה היה בהם, ברוח שנות ה-70 שאני כל כך אוהב? הייתי ילד, גדלתי לתוך העשור הזה. השנים הראשונות היו שנות תינוקות, אך לקראת סופם ולקראת גיל העשרה, אני זוכר המון דברים. חוויות הילדות הראשונות קרו אז. המבט אל ההסטוריה הקרובה, שאנחנו - אני ובני גילי - כבר יכולים לנכס לעצמנו, מרתק בעיני. לא עוד גלות בבל, פרעות תרפ"ט והצהרת בלפור, אלא אירועים היסטורים חשובים לא פחות שקרו ממש בימי ילדותי ואישים שראיתי במו עיני, ועדיין חיים היום בחלקם, אבל כבר נכנסו לדפי ההסטוריה - בגין, סאדאת, קרטר, קיסינג'ר, מוטה גור, טל ברודי, מיקי ברקוביץ', עודד מכנס, רפי שאולי, יזהר כהן, צביקה פיק.
רגע לפני האייטיז, שלוש השנים האחרונות של העשור, מ-1976 ועד 1979, הן המרתקות ביותר ולכן בחרתי להתרכז בהן. תקופה קצרה יחסית, אבל מהחשובות ביותר בתולדות הישראליות לדעתי. זוהי תחילתה של ישראליות חדשה, של צעירים שנולדו אחרי קום המדינה, ילידי שנות ה-50, מנוטרלים מעול העליות ותלאות השואה, משירי השכול והאובדן, שעם העלייה ברמת החיים והתנופה הכלכלית, מתחילים לדאוג לעצמם ופחות "למדינה". מושפעים רבות מחו"ל, מגלים את החיים הטובים, מבלים בדיסקוטקים, פותחים מקומות בילוי חדשניים, מסעדות של אוכל מתוחכם, ומתחילים להתרגל להצלחות כבירות גם בשדה הבינלאומי. ככל שהתעמקתי בשנים הללו, גיליתי כמה תמורות ומהפכים קרו אז, כמו גם התחלות של תהליכים שיצברו תאוצה בעשור הבא. למעשה, אינני זוכר בשום תקופה אחרת, רצף כה עוצמתי של אירועים. מה קרה כאן במירווח שבין מלחמת יום כיפור האיומה, למלחמת לבנון ההזויה? איך אומר מנחם הורביץ'? יצאנו לבדוק. אינני מציין ליד כל אירוע את התאריך בו הוא התרחש, אבל האמינו לי שבדקתי וכולם התרחשו בתקופה הנ"ל. אעשה זאת בשלושה חלקים, להלן החלק הראשון: רקע פוליטי ב-1976 מבצע אנטבה המזהיר מילא את החזה בגאווה. אלו היו ימי מפא"י האחרונים, מפלגת השילטון העיקרית בישראל, ושנה אחר כך עזבה המפלגה הסוציאליסטית לראשונה את ההנהגה, לטובת סיעת הליכוד בראשותו של האופזיציונר הנצחי, מנחם בגין, מה שהביא לשוק טוטאלי בקרב חלק גדול מהציבור, שלא ממש ידע איך לעכל את הבשורה. רבים התהלכו בתחושה של משבר פוליטי וחברתי עמוק. איך אמר יצחק בן אהרון ביהירות אטומה? "צריך להחליף את העם". אז אמר. אבל כבר ב-77' נחת כאן נשיא מצרים אנואר סאדאת והימם את כולם. ב-78' נוסחו הסכמי קמפ דיוויד וב-'79 אישרה הכנסת את הסכם השלום בין ישראל ומצרים, ההישג המדיני הגדול ביותר של מדינת ישראל עד היום. ההלם הפך לאופוריה (על אף הכאב שבפינוי סיני והעיר ימית, שלוש שנים אחר כך) והתקווה ל"ותשקוט הארץ 40 שנה" - פיעמה בלבבות כולם. רקע חברתי וכלכלי תפיסת השלטון בידי הליכוד ועליית כוחם של בני עדות המזרח, יצרה בארץ גישה פתוחה וסובלנית יותר לעושר התרבותי, לפולקלור, ולתרבות מזרחית. לא עוד מדיניות כור היתוך, אלא פלורליזם חדש. בחיתוליו אמנם, אבל עדיין. גם הנוער הסלוני של שנות ה-50 וה-60 זנח (בחלקו) את תחושת הקולקטיביות והחזון הציוני הלוחם, והתרכז בפיתוח תחומי עיסוק ובעולם הפנאי של האדם הפרטי המערבי. שר האוצר דאז, שמחה ארליך הכריז באקט נועז על מהפך כלכלי ברוח "השוק החופשי", ביטל את הפיקוח על מטבע זר, ביטל מיסים ובעיקר מס נסיעות ועוד צעדים שהביאו להגדלת הצריכה. הציבור החל לטוס לחו"ל יותר ויותר, והגילויים החדשים שהביאו משם גרמו לשיחרור מכבלי הקיבוציות ואתוס הצניעות. החזון החלוצי של בן גוריון, שנפטר רק 5-6 שנים קודם, נראה רחוק מתמיד. צצה ישראליות חדשה, בורגנית, ששמה את עצמה במרכז. ישראל התעוררה מעט מהקדרות, מהשכול, מהמלחמות - ונפתחה החוצה לעולם. השפעת הפוסט מודרניזם שצף והופיע בשנות ה-70, תאמה לגמרי את הגישה הראוותנית, שחלה בימים ההם וכלל עלייה הולכת וגוברת בקצב ההתפתחות הטכנולוגית (ואנחנו עוד לפני עידן המחשבים), ובפרט, התפתחויות טכנולוגיות בתחום הצריכה הביתית, התחבורה והתקשורת. הגיעה העת לתקופה המודרנית, שנתנתה את אותותיה בתחומים רבים.
|