רומנטיקה זה אני!
סיפורים רומנטיים מכל הסוגים, שיחדירו מתיקות גם ללבבות שהתייבשו כבר...
פוסטים אחרונים
- ביקור מולדת - סיפור רומנטי לשנה החדשה ! 12/9/18
- סוף סוף! ספרי החדש "שדה הנשיקות האדומות"!!! 12/6/18
- הקשיבו לי! הופעה מחודשת של סיפור רומנטי מאלף 11/12/17
- פגישה במוגרבי -סיפור רומנטי ליום העצמאות -הופעה מחודשת! 12/5/16
- ירח דבש מואר -סיפור רומנטי לחנוכה 13/12/15
- הסוכה הירוקה -סיפור עתידני רומנטי לסוכות 30/9/15
ארכיון
היום שבו אוריד את הזקן...- הסיפור הרומנטי השבועי בהשראת ציור של דניאל ש. מהקפה
אני עומד ומתפלל. עיניי עצומות בחוזקה, וזקני הלבן, העבות, מדגדג את שפתיי, תוך שאני ממלמל בכוונה מרובה: "אנא...שמע קולי!...האזן לקול תחנוניי!...". זר כי יעבור לידי, יהיה בטוח שמדובר ברב מכובד המתייחד בשדה שומם עם אלוהיו. מזל שאף אחד לא מקשיב, כי אז היה שומע: " הלוואי שהיום אוריד כבר את הזקן הזה ואחזור לאהוב נשים!".
20 שנה אני מסתובב עם הזקן הזה. פעם הוא היה חום ערמוני עם גוונים של זהב, כצבע עיניי. אחר כך הוא הפך חום כהה עם פסים לבנים, והיום הוא לבן לגמרי, ודי ארוך. אני צוחק, כשאני נזכר בשיר פורים מפורסם – "זקן ארוך לי עד ברכיים....היש צוהלת ושמחה, כמוני מסכה, הה הה!". כן, בגיל 40 זה מה שאני – מסכה מהלכת, רק לא צוהלת וממש לא שמחה. 20 שנה אני חי בלי אהבה, והכול בגלל אישה אחת.
אני עוצם את עיניי ורואה את זה כאילו היה זה היום. "שבתאי! אתה מוכן?", קורא לי נחום, השושבין שלי. "תיכף! אני לא מוצא את העניבה!", אני צועק אליו בחזרה. "נו, תזדרז, אני מחכה לך למטה בשבי!". השבי זה השברולט החדשה שלו, שקישט אותה לכבוד הנסיעה לחופה. אני קושר את העניבה. מבט אחרון בראי. קשה להאמין שמלאו לי אתמול 40. לא הייתי נותן לעצמי יותר מ-32 מכסימום. לא סתם נשארתי רווק כל כך הרבה זמן. בורר, ובורר, בודק, בוחר, ומנפה, עד שלבסוף פגע בי חצו של קופידון ישר בלב, והוא נורה מידה הצחורה ואדומת הציפורניים של נוגה. שבתאי ונוגה...נוגה ושבתאי...שני הכוכבים הכי משמעותיים באסטרולוגיה. אם זה לא זיווג פיצוץ, אז מה כן...
האמת היא שקוראים לי שבתאי על שם סבא שלי, אבל יותר נוח לי להגיד שיש לי שם של כוכב, כי זה בדיוק מה שמתאים לי. מאז שהייתי ילד זכיתי להיות הכוכב בכל מקום שהגעתי אליו. הייתי יפה תואר, חרוץ בלימודים, ספורטאי מצטיין. כולם סגדו לי. בתיכון, בצבא, באוניברסיטה – בכל מקום שברתי לבבות. ביליתי כמו מטורף. נישואין? הצחקתם אותי. אני עוד צעיר! והזמן עבר . 25...28...30...והופ, אני כמעט בן 40, ועדיין רווק. אין לי מושג איך זה קרה, אולי סוגדים לי גם למעלה, כי חודשיים לפני יום הולדתי שלחו לי את נוגה, ומאז האהבה זרחה במלוא עוזה.
כולם היו בטוחים שהיא בהריון, כששמעו שהצעתי לה נישואין אחרי שבועיים...אבל אני הייתי כל כך בטוח, כל כך שלם עם עצמי, כל כך משוכנע שהיא אשת חיי, שידעתי שאני עושה את המעשה הנכון."היא מסובבת אותו על האצבע הקטנה, הבלונדינית הזאת, וכמו כל הגברים, המוח שלו יוצא מכלל פעולה", ריננו חבריי מאחורי גבי. לא הגבתי. שימותו הקנאים! נוגה הייתה גם יפהפייה מהממת, גם מעצבת אופנה מבוקשת, עצמאית, חזקה וכל כך אישה....
אהבתי את הדרך שבה חייכה במאור פנים לכל אדם, כיצד הקשיבה רוב קשב לדעות שונות משלה, איך הפגינה כבוד כלפי יריביה בעולם האופנה. אני לא יודע אם אני הייתי יכול לקבל כל כך יפה יריבים שלי בעולם האדריכלות, שאלוהים יודע, שכולם גונבים מכולם רעיונות ואחר כך בונים בניין ומכריזים שהרעיון הוא שלהם. רק בדבר אחד הייתה נוגה צרת אופקים וקטנונית. היא לא יכלה לסבול דתיים."יצורים מאוסים ששונאים את מדינת ישראל וחיים על חשבוננו!", נהגה לומר, וקולה הרך והנעים הפך חד ומרושע. צחקתי לעצמי. שמחתי שהיא לא מושלמת, ושיש בה פגם, אחרת הייתי מרגיש לא נוח....
היינו נשואים חודשיים, כשחברי, חיימ'קה, חזר מארה"ב, ולהתדמתי – עם זקן ופאות מסתלסלות! "מה זה, השתגעת לגמרי?", צעקתי עליו. "שכחת איך נשבעת שלעולם לא תהיה כמו אבא שלך, ותחיה את החילוניות על כל החופש שבה?". חיימ'קה הרכין את ראשו. "כשלאדם יש משבר בחיים ,הוא חוזר למקורות...", לחש. אשתו הנהנה לצדו, כשמטפחת מכסה את ראשה, וכפתוריה רכוסים עד צוואר."משוגע לגמרי!", אמרתי שוב ושוב. סיפרתי לנוגה, והיא הודיעה לי חד וחלק ,שרגלו לא תדרוך בביתנו, למרות חברותנו המשולשת מאז בית הספר היסודי.
זו הייתה הפעם היחידה שלא צייתי לאשתי. קבעתי פגישות חשאיות עם חיימ'קה, וכגנבים בלילה התחמקנו כדי לשוחח, להתפלמס, להתווכח, בדיוק כמו שעשינו בבית הספר היסודי. "תבוא פעם אחת לדרשה של הרב מאירי, רק תבוא, ותראה על מה אני מדבר!", חזר חיימ'קה שוב ושוב. "כשיצמחו לי שערות בכף היד!", הייתה תגובתי הנמרצת. החלפנו בינינו ספרים, כשכל אחד מבטיח שיקרא, אבל כל אחד יודע שלא ייגע בספר שלא מהעולם שלו....
כשפוטרתי מעבודתי נכנסתי לדיכאון מר. ידעתי שאני המוכשר באדריכלי החברה. איך זה יכול להיות? "אין ברירה, כל המשק העולמי קורס, חייבים לקצץ", התנצל המנכ"ל בפניי,והבטיח המלצות חמות בכתב. אך בכל זאת עברה חצי שנה ועדיין הייתי מובטל. המרירות אכלה בי בכל פה. נוגה הייתה עסוקה בעבודתה ולקחה על עצמה עבודות נוספות ושעות רבות של עבודה, כדי לפרנס את שנינו. הימים נראו ארוכים כמסטיק. מרוב שעמום התחלתי לקרוא אפילו את הספרים שחיימ'קה נתן לי, ואחד מהם תפס אותי במיוחד.זה היה ספר של הרב קוק קראתי וקראתי כאחוז קדחת. לא יכולתי להפסיק. למחרת מצאתי את עצמי הולך לדרשה של הרב מאירי.
אחרי שבוע התחלתי להניח תפילין בחשאי. אחרי שבועיים תפסה אותי אשתי מתפלל שחרית בחדר האמבטיה. כל הסבריי נפלו על אוזניים אטומות. "אתה לא תהיה לי פתאום דוס שחור ומסריח!", צווחה נוגה, שהפכה במחי יד למכשפה בעלת קול צורם כמו מהסיפור של עמי ותמי. "אני רק קורא מהסידור, אני לא דוס...", ניסיתי להסביר. אך לשווא. קמתי בבוקר, ומצאתי את ארון הבגדים של נוגה ריק. אפילו פתק לא השאירה. הייתי נשוי בדיוק שבעה חודשים, שבוע ויומיים....
מצאתי בדת את מפלטי. הפכתי רב קהילתי ורבים נהרו אלי. עולם חדש נפתח בפניי, עולם שכולו אור התורה. מי צריך יותר? אך בלילות, התהפכתי על משכבי ותמונות מחיי נישואין צפו ועלו במוחי. נוגה צוחקת, עירומה על המיטה....שנינו על האופנוע בטיול לחורשת טל בצפון...בשיט במימי הים התיכון ...רוקדים במסיבה..נהנים לחלוק חוויות מספר טוב...הנסתי את הזיכרונות בכוח ממוחי. אך הם חזרו, כל לילה, במשך 20 שנה....
הייתי מבוקש במגזר החרדי. עשרות חוזרות בתשובה ניסו להשתדך אליי, אך לא יכולתי. בזו אחר זו פסלתי אותן. זאת לא מספיק דתייה, זאת לא מספיק פיקחית, זאת מבוגרת מדי....וכך הגעתי היום, לגיל 60, חוגג את יום הולדתי לבד באותו שדה שומם, שבו הצעתי לנוגה נישואין בזמנו. שדה, שאף קבלן בנייה לא הצליח לקבל היתר בנייה עליו, בגלל חשד לקברים חבויים מתחתיו. באתי לשדה הזה כל יום שלישי בדיוק בשעה 8 בערב, והתפללתי את אותה תפילה בכל פעם: " הלוואי שהיום אוריד כבר את הזקן הזה ואחזור לאהוב נשים!".
כנראה שאת אחד המשפטים אמרתי בקול רם במקום בלחש, כי פתאום שמעתי "אמן!" צלול מעבר לכתפי. הסבתי את ראשי, ושם היא הייתה. נוגה. שיבה זרקה בשערה, אך פניה נותרו צעירים כמו פעם. "ומה שלום כבוד הרב?", שאלה. חיפשתי נימת לגלוג בקולה, אך לא מצאתי. "הרב מתקשה לחיות בלעדייך!", עניתי, כשגרוני ניחר, וכל גופי רועד. "הרב לא חייב לחיות בלעדיי, הוא יכול לחיות אתי", באה התשובה. לו היה אלוהים בכבודו ובעצמו מתגלה אלי כאן בשדה, לא הייתי מופתע יותר. "לחיות עם דוס שחור ומגעיל?", אמרתי, ונתתי למרירות של 20 שנה לצאת החוצה.
"אפשרי אם מדובר בדוסית שחורה גם כן", באה התשובה החרישית. הבטתי בה המום. "בדיוק! אני מוכנה להיות דוסית בשבילך. לא עברתי 20 שנה בלי להחכים קצת". "ואיך בכלל ידעת למצוא אותי?", תמהתי. "נו, באמת, את כל תצוגות הסתיו שלי אני עושה בשדה הזה. כבר מסרו לי שגם אתה מגיע הנה פעם בשבוע להתפלל....".
המשכתי לנעוץ בה מבטים מאובנים. "את לא באמת מתכוונת לחזור בתשובה בשביל לחזור אלי?!". "בהחלט כן!", באה התשובה. היא הוציאה מתיקה מטפחת, וכיסתה בה את ראשה. אחר כפתרה את כפתורי חולצתה העליונים . "הנה, האישה הדוסית המושלמת שלך מוכנה החל מרגע זה!", אמרה. "נו, מה תגיד על זה?".
"אני אומר – יש לך במקרה מספריים לציפורניים?", באה תשובתי ללא היסוס. ידעתי שהיא לא זזה בלעדיהם לשום מקום, יחד עם פצירה ולכה אדומה. היא הגישה לי אותם ללא אומר. לקחתי את המספריים ובאיטיות אך בהחלטיות גזרתי את הזקן שלי. אחר תלשתי את המטפחת מראשה, ומשכתי אותה אליי בנשיקה חילונית גמורה ארוכה במיוחד.
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c ) * הסיפור נכתב בהשראת ציורו (מצורף בזה) של דניאל ש. חברנו מהקפה: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1560606 |
תגובות (50)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אוי ויייי, עכשיו את מגיעה? כבר כיבינו את האור ....
אוי ויייי, ועכשיו את חוזרת לי לאן שהוא?
ואיפה כל התשובות שהחילוניות הבריאה מגישה לנו?
חוץ מזה, שבתאי ונוגה לא הולכים יחד. שבתאי הכבד והרציני פשוט חונק את נוגה המתוקה והאוורירית...
אבל מה - כשרונך מצדיק בהחלט *
זאת תגובה, זאת? זאת עבודת דוקטורט....חן חן על ההשקעה!
ברוכה הבאה, אורחת יקרה! חן חן על ביקורך המענג, שובי בכל עת!
הלכת רחוק! וטוב שכך
אני מכירה שתי נשים, שהלכו אחרי האהבה, ומאז שבן הזוג חזר בתשובה, משחקות בכאילו (ומדובר על עשרות שנים).
הן חיות כמו דתיות, ומשלמות מחיר על כך.
אחת מהן הסבירה לי, שעבורה דת זה עניין חיצוני לגמרי, כמו בגדים שהיא לובשת.
בגדים קל להחליף.
כל זה בשביל אהבה.
אני לא בטוחה שזה עובד בכיוון ההפוך - אני חושבת שלאדם דתי יהיה קשה מאוד לשחק חילוני.
אני גם לא בטוחה שגבר היה מקריב (ויש כאן קורבן) במידה כזו עבור אישה.
אולי עבור גבר אחר.
אולי קל יותר בגיל 60, כשיש ויתורים שכבר אין צורך לעשות, וכבר אין סיכוי (טוב, בימינו אולי קצת) לילדים.
הנכונות של נשים לוותר על צורת החיים שלהן עבור מישהו אחר היא עדיין עניין מאוד נשי, ובין אם זה משהו גנטי, או עניין חברתי, להערכתי אנחנו עדיין הצד שעושה יותר ויתורים.
אהבתי מאוד את הסיפור, כי יש בו הרבה יותר עומק מרומנטיקה, ונכונות להתמודד עם גם התופעה, וגם מעבר לזה, עם יחסי כוחות.
ספור מקסים, ניסתרות דרכי האל. דמיונך מרקיע לשחקים.
אהבתי
אילנה
אלומה,
פשוט נפלא !
רק חבל על כל
השנים המבוזבזות...
אך כמה טוב שנגמר
טוב....
אהבתי..
סאלינה
אני מסכימה אתך ששבתאי לא יפסיק להיות אדם מאמין במחי גזירת הזקן שלו, אך יש כאן סמל למה שהוא מוכן להקריב למען שלום בית. אמונתו לא תינזק אם לא יהיה לו זקן,אך הוא הרוויח את אהבת חייו בחזרה.
לא התכוונתי לערוך תחרות בין אהבה ואמונה, אלא להראות שכאשר מתבצרים בעקשנות בעמדה מסוימת, רק מפסידים, וכאשר בוחרים ללכת לקראת - תמיד מרוויחים. אני מניחה ששבתאי לא יפסיק להיות אדם מאמין, ושנוגה לא תהפוך לדתיה, אך תהיה הליכה לאמצע כל שהוא, והעיקר שהאהבה התלקחה שוב.
אם ריגשתי אותך, עשיתי את שלי!
כאשר כל צד מוכן ללכת לקראת השני, האהבה חוזרת, ולא דהתה במאום!
תודה יקירתי
התגעגעתי...ובאתי...
קראתי ונהנתי...
שבוע טוב,פנינה
אלומה יקרה
עוד סיפור קסום ומיוחד,
כידוע לך בני חזר בתשובה והנושא קרוב לליבי.
ברכות
שרה
אהבה אמיתי שחוצה עולמות וזמן
יפה
התענגתי על הסיפור שלך.
*
אלומתי היקרה.
סיפור עם עצמה אדירה
למען שלום בית, הקב"ה מצוה את הכהן לטחון את השם המפורש יחד עם הקלף עליו הוא כתוב.
זה חלק מהתהליך.
יפה ההבנה של גיבור הסיפור.
דרויאנוב בספר ההומור שלו כתב ששאלו יהודי שגילח את זקנו
"מה תגיד בשמיים, אחרי 120, כשישאלו אותך יהודי איפה הזקן שלך?"
ענה להם היהודי: "אחכה עד שאתם תגיעו וכשישאלו אתכם זקנים (zekanim) איפה היהודים שלכם?"
ומה שתענו אתם,- אענה גם אני.
כל הברכות וכל הישועות,
מרדכי.
אלומה יקרה,
את ההנאה שבכתיבה בהשראת ציור
אני מכירה ומודה שהיא מיוחדת במינה
וממלאת את הנשמה,,,כפי שעשית בכשרון רב
בסיפורך הערב,סוחפת ומרתקת, קראתי בנשימה
עצורה,הדמויות נפלאות,מאוד אהבתי את שבתאי ונוגה
סוף טוב הכל טוב ושבוע טוב מלא יצירה יקירה.
שלך בהערכה רבה,
גרטה*
ספור מרתק ומפתיע
גזירת הזקן חוויה חד פעמית
תשואותי
הי יקירתי,
סוף טוב הכל טוב,
ומבחינתי, יכל להשאיר את הזקן
והיא את המטפחת
העיקר שהאהבה ניצחה
(בזכות היותך כותבת מוצלחת..)
שיהיה שבוע טוב
ואליהו הנביא יביא לנו בשורות טובות....
אסתי
דרך הצבע
וקראתיו בנשימה עצורה..!!!
נפלא.
שרה .
שבוע טוב, אלומה, ורומנטי!
אלומה קוסמת המילים שלי והיקרה,
היינו מחוץ לבית ושבנו לא מזמן..
מכל מקום...אצלי השבת יצאה ברגע זה...
קצת מאוחר...
ברגע שאני קוראת את סיפורך אני יודעת שאני יכולה לעבור מקודש לחול.
הסיפור שלך מאד ריגש אותי. איזה סיפור שונה מכל שאר הסיפורים..ולא הכנת אותי...עם הציור.
הפתעה של ממש.
הסיפור כל כך מדבר אלי..הייתי בשני צידי המתרס...
הסוף ..שהוריד את הזקן...קצת לא היה HAPPY END שלי.
אבל אני לא פיירית..אם אני לא נשארתי כזו למה שאבקש מאחר. מה שאני יכולה לציין שאפילו שאחד כמו הגיבור הוריד את הזקן ישארו בו דברים שספג.
את כתבת סיפור...ואת בטח מודעת כמה כאלה קיימים במציאות..כאלה שעוברים מצד לצד.
החתן שלי מניח תפילין כל יום, שומר על טקס הדלקת הנרות, מפריד בין הכלים והילדים מגיל שנה לא יכלו לקבל מעדן שהכיל חלב לאחר שאכלו בשר. היום הילדים יודעי זאת ולא בוכים..
אפילו הבת שלי מקפידה על הכיורים וכלים (ואני המומה)...אבל הם נוסעים בשבת..מדליקים אש...
ולי זה לא כל כך ברור איך ולמה. קיבלתי את זה...
ומסתבר שהסיפור שלך לא "מצוץ מהאצבע"...
סיפור יפה להפליא שהתחברתי אליו בגלל השורשים שלי.
תודה שעינגת אותי ברמה שכזו.
שלך באהבה,
רפאלה
*
אלומה המדהימה,
איזה רומנטי שזה....
התמוגגתי
נמסתי
חייכתי....
גאון שכמוך!
איך שאת נכנסת בקלות לכל ראש,
גבר, אישה, ויוצקת את נקטר האהבה שלך.
מה שאני אוהבת מאוד בסיפורים שלך
זה שאין כזבזבת וסופים מבאסים......
סוף טוב זה חשוב!
מברכת אותך במציאת האהבה המושלמת בשבילך
כמה שיותר מהר.
ושבוע קסום.
ב א ה ב ה,
א י ל נ ה
אלומה יקרה..
איזו הפתעה..
ואוווווו.
הפתעת אותי בגדול..
והסיפור חבל"ז...
הסיפור שלך לא זר לי...
אני איני דתי כלל וכלל אבל כנראה שהסבים של הסבים שלי היו כאלה.
מסתבר שהאהבה מנצחת....
כל כך הרבה תהפוכות...מעברים..שאלות שלא נשאלו...
לפנמי כמה שנים נסענו לירושלים בקבוצה מאורגנת ל"טיש"..והמיפגש עם העדה החרדית היתה חוויה מרגשת.
בקיצור....אהבתי את הסיפור ותודה על הכבוד שחלקתי לי בשימושך בציורי.
המשך שבוע נפלא.
*
נחמד.
חבל על השנים ...
תמיד צריך לשמור על הפה
ולא לעשות הכללות.
לך תדע......
הפעם זה סיפור סיפור....
כנראה שלרבים מאיתנו מתישהו יש שאלות למעברים הללו כל אחד שואל על הצד השני איך שם.
אפשר להיות בעלי אמונה גם ללא זקנים ומטפחות.
אהבתי מאד את הסיפור...
דווקא לא רציתי שיוריד את הזקן.
הזיווג מהשמיים....
וכנראה שהיה צורך בהתנסות להיות בצד השני. אני בטוחה שהוא למד שם הרבה...וגם בלי זקן ישאר בו הרבה.
תודה לסיפור כה יפה.
*
יפה לך להיות דוסית
רק חבל על הרגליים....
סיפור מקסים, .
נתן
סיפור יפה, כדרכך שמשאיר את הקורא מהורהר...
האם המבחן הזה של אהבה, נישואין ודת, יכול לעבור בשלום?
אני חושב שברוב המקרים איש דתי ומאמין אמיתי לא יבטל במהירות על אמונתו,
אפילו במחיר אישי לא פשוט.
אבל כאן זה הסתדר, ויש בזה איזשהו קסם...
תודה, אלומה על הסיפור ושבוע טוב !
התמוגגתי. על יציאה כזו מן התשובה לא שמעתי...
מה שאהבה יכולה לעשות.
גם חלק מבעלי הזקנים והפאות המסולסלות נשארים כנראה עם אותם גנים ורגשות.
בסיפור הזה גברה האהבה על האמונה.
כנראה שדברים אמיתיים הם יותר חזקים.
שבוע טוב,
רמי
אנחנו בעולם של בחירה, ואם אנחנו בוחרים משהו, היקום הולך אתנו...
תודה לך עידן היקר,חברי החדש, על תגובה כל כך מרתקת!
גם אני התאהבתי בציור של איצ'ה, הקדמת אותי והסיפור מפתיע מאוד*
אבא שלי מניח תפילין כל בוקר..ולנו אסור לאכול גלידה אחרי בשר...
אבל אנחנו נוסעים בשבת.
קראתי את הסיפור ואהבתי אותו. יש לי דוד שיש לו גם זקן כזה ארוך.
לאבא שלי אין זקן .
*
איזה סיפור...
שונה מסיפורייך הרגילים.
זה נשמע כל כך עכשיוי..תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי שהרבה מהסובבים
אולי קשורים כך או אחרת למישהו דומה.
הציור הוסיף גם לציור הכללי.
גרמת לי עונג בסיפור הזה. משהו מיוחד במיוחד. נגעת בנקודה חשובה...
איזה סיפור רקחת לנו הפעם.
תודה לך.
*
*הציור כמו הסיפור, מדברים אלי מאוד.
שבוע טוב.
" הלוואי שהיום אוריד כבר את הזקן הזה ואחזור לאהוב נשים!".
עוד הוכחה שיש מי שמקשיב כשמבקשים מכל הלב
אהבתי את סיפורך יקירה
תודה !
שימחתני בדבריך הקולעים!
איתן היקר, אם הדעות המובעות בסיפור צרמו לך, תנוח דעתך -אין אלה הדעות שלי כאדם פרטי, ואישית אני מסכימה עם כל מה שאמרת.
אלומה יקרה,
הפעם ממש ממש הפתעת בסיפורך,
אוהבת את התזמון
של סיפורים מפתיעים עם סוף טוב במוצ"ש
טעם טוב להתחלת שבוע חדש
שיהיה שבוע נפלא
דבי
סיפור נהדר
דמויות העוברות תהליך, אוירה וסוף מפתיע ומוסר השכל :)
שבוע טוב :)
וואו אלומה ..
איזה סיפור מעניין ויפה מאודדד
מה שאלוהים איחד לפעמים שום דבר לא יכול לנתק
שבתאי ונוגה
פשוט מקסים
והתמונה יפהפייה
זריזה שלי! עוד לא הספקתי אפילו לשלוח לינקים! השארתי אותך אלומת פה? וואו, איזה ביטוי ציורי, כלומר מכווצת פה כמו אלומת שיבולים...הרבה יותר מקורי מהביטוי השחוק "הלומת רעם". אין עלייך במקוריות!
אלומה, *
איזה סיפור מיוחד ושונה.
השארת אותי אלומת פה
מעברים מעולם לעולם,
והחזרה לביחד,
רק אצלך יכול לקרות