אני עומד ומתפלל. עיניי עצומות בחוזקה, וזקני הלבן, העבות, מדגדג את שפתיי, תוך שאני ממלמל בכוונה מרובה: "אנא...שמע קולי!...האזן לקול תחנוניי!...". זר כי יעבור לידי, יהיה בטוח שמדובר ברב מכובד המתייחד בשדה שומם עם אלוהיו. מזל שאף אחד לא מקשיב, כי אז היה שומע: " הלוואי שהיום אוריד כבר את הזקן הזה ואחזור לאהוב נשים!".

20 שנה אני מסתובב עם הזקן הזה. פעם הוא היה חום ערמוני עם גוונים של זהב, כצבע עיניי. אחר כך הוא הפך חום כהה עם פסים לבנים, והיום הוא לבן לגמרי, ודי ארוך. אני צוחק, כשאני נזכר בשיר פורים מפורסם – "זקן ארוך לי עד ברכיים....היש צוהלת ושמחה, כמוני מסכה, הה הה!". כן, בגיל 40 זה מה שאני – מסכה מהלכת, רק לא צוהלת וממש לא שמחה. 20 שנה אני חי בלי אהבה, והכול בגלל אישה אחת.

אני עוצם את עיניי ורואה את זה כאילו היה זה היום. "שבתאי! אתה מוכן?", קורא לי נחום, השושבין שלי. "תיכף! אני לא מוצא את העניבה!", אני צועק אליו בחזרה. "נו, תזדרז, אני מחכה לך למטה בשבי!". השבי זה השברולט החדשה שלו, שקישט אותה לכבוד הנסיעה לחופה. אני קושר את העניבה. מבט אחרון בראי. קשה להאמין שמלאו לי אתמול 40. לא הייתי נותן לעצמי יותר מ-32 מכסימום. לא סתם נשארתי רווק כל כך הרבה זמן. בורר, ובורר, בודק, בוחר, ומנפה, עד שלבסוף פגע בי חצו של קופידון ישר בלב, והוא נורה מידה הצחורה ואדומת הציפורניים של נוגה. שבתאי ונוגה...נוגה ושבתאי...שני הכוכבים הכי משמעותיים באסטרולוגיה. אם זה לא זיווג פיצוץ, אז מה כן...

האמת היא שקוראים לי שבתאי על שם סבא שלי, אבל יותר נוח לי להגיד שיש לי שם של כוכב, כי זה בדיוק מה שמתאים לי. מאז שהייתי ילד זכיתי להיות הכוכב בכל מקום שהגעתי אליו. הייתי יפה תואר, חרוץ בלימודים, ספורטאי מצטיין. כולם סגדו לי. בתיכון, בצבא, באוניברסיטה – בכל מקום שברתי לבבות. ביליתי כמו מטורף. נישואין? הצחקתם אותי. אני עוד צעיר! והזמן עבר . 25...28...30...והופ, אני כמעט בן 40, ועדיין רווק. אין לי מושג איך זה קרה, אולי סוגדים לי גם למעלה, כי חודשיים לפני יום הולדתי שלחו לי את נוגה, ומאז האהבה זרחה במלוא עוזה.

כולם היו בטוחים שהיא בהריון, כששמעו שהצעתי לה נישואין אחרי שבועיים...אבל אני הייתי כל כך בטוח, כל כך שלם עם עצמי, כל כך משוכנע שהיא אשת חיי, שידעתי שאני עושה את המעשה הנכון."היא מסובבת אותו על האצבע הקטנה, הבלונדינית הזאת, וכמו כל הגברים, המוח שלו יוצא מכלל פעולה", ריננו חבריי מאחורי גבי. לא הגבתי. שימותו הקנאים! נוגה הייתה גם יפהפייה מהממת, גם מעצבת אופנה מבוקשת, עצמאית, חזקה וכל כך אישה....

אהבתי את הדרך שבה חייכה במאור פנים לכל אדם, כיצד הקשיבה רוב קשב לדעות שונות משלה, איך הפגינה כבוד כלפי יריביה בעולם האופנה. אני לא יודע אם אני הייתי יכול לקבל כל כך יפה יריבים שלי בעולם האדריכלות, שאלוהים יודע, שכולם גונבים מכולם רעיונות ואחר כך בונים בניין ומכריזים שהרעיון הוא שלהם. רק בדבר אחד הייתה נוגה צרת אופקים וקטנונית. היא לא יכלה לסבול דתיים."יצורים מאוסים ששונאים את מדינת ישראל וחיים על חשבוננו!", נהגה לומר, וקולה הרך והנעים הפך חד ומרושע. צחקתי לעצמי. שמחתי שהיא לא מושלמת, ושיש בה פגם, אחרת הייתי מרגיש לא נוח....

היינו נשואים חודשיים, כשחברי, חיימ'קה, חזר מארה"ב, ולהתדמתי – עם זקן ופאות מסתלסלות! "מה זה, השתגעת לגמרי?", צעקתי עליו. "שכחת איך נשבעת שלעולם לא תהיה כמו אבא שלך, ותחיה את החילוניות על כל החופש שבה?". חיימ'קה הרכין את ראשו. "כשלאדם יש משבר בחיים ,הוא חוזר למקורות...", לחש. אשתו הנהנה לצדו, כשמטפחת מכסה את ראשה, וכפתוריה רכוסים עד צוואר."משוגע לגמרי!", אמרתי שוב ושוב. סיפרתי לנוגה, והיא הודיעה לי חד וחלק ,שרגלו לא תדרוך בביתנו, למרות חברותנו המשולשת מאז בית הספר היסודי.

  זו הייתה הפעם היחידה שלא צייתי לאשתי. קבעתי פגישות חשאיות עם חיימ'קה, וכגנבים בלילה התחמקנו כדי לשוחח, להתפלמס, להתווכח, בדיוק כמו שעשינו בבית הספר היסודי. "תבוא פעם אחת לדרשה של הרב מאירי, רק תבוא, ותראה על מה אני מדבר!", חזר חיימ'קה שוב ושוב. "כשיצמחו לי שערות בכף היד!", הייתה תגובתי הנמרצת. החלפנו בינינו ספרים, כשכל אחד מבטיח שיקרא, אבל כל אחד יודע שלא ייגע בספר שלא מהעולם שלו.... 

כשפוטרתי מעבודתי נכנסתי לדיכאון מר. ידעתי שאני המוכשר באדריכלי החברה. איך זה יכול להיות? "אין ברירה, כל המשק העולמי קורס, חייבים לקצץ", התנצל המנכ"ל בפניי,והבטיח המלצות חמות בכתב. אך בכל זאת עברה חצי שנה ועדיין הייתי מובטל. המרירות אכלה בי בכל פה. נוגה הייתה עסוקה בעבודתה ולקחה על עצמה עבודות נוספות ושעות רבות של עבודה, כדי לפרנס את שנינו. הימים נראו ארוכים כמסטיק. מרוב שעמום התחלתי לקרוא אפילו את הספרים שחיימ'קה נתן לי, ואחד מהם תפס אותי במיוחד.זה היה ספר של הרב קוק קראתי וקראתי כאחוז קדחת. לא יכולתי להפסיק. למחרת מצאתי את עצמי הולך לדרשה של הרב מאירי.

אחרי שבוע התחלתי להניח תפילין בחשאי. אחרי שבועיים תפסה אותי אשתי מתפלל שחרית בחדר האמבטיה. כל הסבריי נפלו על אוזניים אטומות. "אתה לא תהיה לי פתאום דוס שחור ומסריח!", צווחה נוגה, שהפכה במחי יד למכשפה בעלת קול צורם כמו מהסיפור של עמי ותמי. "אני רק קורא מהסידור, אני לא דוס...", ניסיתי להסביר. אך לשווא. קמתי בבוקר, ומצאתי את ארון הבגדים של נוגה ריק. אפילו פתק לא השאירה. הייתי נשוי בדיוק שבעה חודשים, שבוע ויומיים....

מצאתי בדת את מפלטי. הפכתי רב קהילתי ורבים נהרו אלי. עולם חדש נפתח בפניי, עולם שכולו אור התורה. מי צריך יותר? אך בלילות, התהפכתי על משכבי ותמונות מחיי נישואין צפו ועלו במוחי. נוגה צוחקת, עירומה על המיטה....שנינו על האופנוע בטיול לחורשת טל בצפון...בשיט במימי הים התיכון ...רוקדים במסיבה..נהנים לחלוק חוויות מספר טוב...הנסתי את הזיכרונות בכוח ממוחי. אך הם חזרו, כל לילה, במשך 20 שנה....

הייתי מבוקש במגזר החרדי. עשרות חוזרות בתשובה ניסו להשתדך אליי, אך לא יכולתי. בזו אחר זו פסלתי אותן. זאת לא מספיק דתייה, זאת לא מספיק פיקחית, זאת מבוגרת מדי....וכך הגעתי היום, לגיל 60, חוגג את יום הולדתי לבד באותו שדה שומם, שבו הצעתי לנוגה נישואין בזמנו. שדה, שאף קבלן בנייה לא הצליח לקבל היתר בנייה עליו, בגלל חשד לקברים חבויים מתחתיו. באתי לשדה הזה כל יום שלישי בדיוק בשעה 8 בערב, והתפללתי את אותה תפילה בכל פעם: " הלוואי שהיום אוריד כבר את הזקן הזה ואחזור לאהוב נשים!".

כנראה שאת אחד המשפטים אמרתי בקול רם במקום בלחש, כי פתאום שמעתי "אמן!" צלול מעבר לכתפי. הסבתי את ראשי, ושם היא הייתה. נוגה. שיבה זרקה בשערה, אך פניה נותרו צעירים כמו פעם. "ומה שלום כבוד הרב?", שאלה. חיפשתי נימת לגלוג בקולה, אך לא מצאתי. "הרב מתקשה לחיות בלעדייך!", עניתי, כשגרוני ניחר, וכל גופי רועד. "הרב לא חייב לחיות בלעדיי, הוא יכול לחיות אתי", באה התשובה. לו היה אלוהים בכבודו ובעצמו מתגלה אלי כאן בשדה, לא הייתי מופתע יותר. "לחיות עם דוס שחור ומגעיל?", אמרתי, ונתתי למרירות של 20 שנה לצאת החוצה.

"אפשרי אם מדובר בדוסית שחורה גם כן", באה התשובה החרישית. הבטתי בה המום. "בדיוק! אני מוכנה להיות דוסית בשבילך. לא עברתי 20 שנה בלי להחכים קצת". "ואיך בכלל ידעת למצוא אותי?", תמהתי. "נו, באמת, את כל תצוגות הסתיו שלי אני עושה בשדה הזה. כבר מסרו לי שגם אתה מגיע הנה פעם בשבוע להתפלל....".

  המשכתי לנעוץ בה מבטים מאובנים. "את לא באמת מתכוונת לחזור בתשובה בשביל לחזור אלי?!".

"בהחלט כן!", באה התשובה. היא הוציאה מתיקה מטפחת, וכיסתה בה את ראשה. אחר כפתרה את כפתורי חולצתה העליונים . "הנה, האישה הדוסית המושלמת שלך מוכנה החל מרגע זה!", אמרה. "נו, מה תגיד על זה?".

"אני אומר – יש לך במקרה מספריים לציפורניים?", באה תשובתי ללא היסוס. ידעתי שהיא לא זזה בלעדיהם לשום מקום, יחד עם פצירה ולכה אדומה. היא הגישה לי אותם ללא אומר. לקחתי את המספריים ובאיטיות אך בהחלטיות גזרתי את הזקן שלי. אחר תלשתי את המטפחת מראשה, ומשכתי אותה אליי בנשיקה חילונית גמורה ארוכה במיוחד.

  *     כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c   )

  *     הסיפור נכתב בהשראת ציורו  (מצורף בזה) של דניאל ש. חברנו מהקפה:      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1560606