השנה: 1982. הלוקיישן: קריות. בצפון צה"ל נגד פת"ח, ברדיו תיסלם נגד בנזין, ואורן ואני יוצאים באישון לילה לפלח קישוטים לסוכה שלנו (נכון שאל תגנוב וזה, אבל סוכה בלי קישוטים זה כמו ערב כיתה בלי "Hands Up" של Ottawan, ודווקא ניסינו לעשות בתיה עוזיאל עם גביע קוטג' ושלוש נוצות תוכי שבמקרה הכינונו מראש אבל לא יצא, וחוצמזה הלכנו לשכונה של העשירים, אלה שקונים קישוטים, ובמקרים כאלה הדיבר השמיני לא תופס).

הסתובבנו אולי שעתיים בלי למצוא ולו בדל קישוט סביר (כנראה שאסתטיקה לא נמצאת בשפע בקריות), ואז שמענו גניחה.

ועוד אחת.

וגרגור של עונג.

וסדרת התנשמויות.

וצחקוק מבויש.

ושוב גניחה.

ואת אחד מאיתנו – לא זוכר מי – לוחש בקול צרוד, ""ווי... אני חושב שהוא דופק אותה". 

שיפור עמדות זריז אפשר לנו לצרף תמונה לפסקול. אמנם תמונה מרומזת, צלליות דרך סדין בהיר, אבל גם ככה התמלאנו התלהבות. היינו ילדים, וזה היה אייטיז: בלי אינטרנט, בלי כבלים, בסרטים ששמו בערוץ 1 בקושי ראו פטמה לשתי שניות – והנה אנחנו עדים למשגל לייב. לייב!

אורן המשיך לזחול כדי לראות עד הסוף. אני הסתפקתי בצלליות העולות ויורדות ונאנחות ומתקמרות ומתרגשות. פעם חשבתי שכבר אז העדפתי להוסיף דמיון למציאות, אבל תכל'ס הייתי פחדן.

בדרך הביתה שתקנו. רצינו לצרוב טוב-טוב את המראות, את הקולות, את הריחות, לא למהול אותם במילות סרק. רצינו להאמין שזה רק עניין של זמן עד שגם אנחנו נשתגל בסוכה, ושבכלל – כשנהיה מבוגרים צפויות לנו שפע חוויות חיוביות עד מסעירות.

זה למה אני אוהב את סוכות. לא שזכיתי ליהנות ממשגל בסוכה, אבל בכל שנה – איך שמתחילים לצוץ קרשים וסכך – אני חוזר לרגע להיות הילד שאומר לעצמו, "אל תדאג, זה עוד יקרה".