אחר צהריים של אביב בגינת המשחקים במושב ,כל האמהות עם העגלות,אבא אחד או שניים  ואני  מעבירים את הזמן עד ארוחת הערב.

אחת האימהות מתלבטת עם חברתה מה לבשל לערב ואז משתרר שקט,אני מרגישה את העיניים מופנות אליי

וכולן פה אחד אומרות: 

"איזה כיף שבעלך שף ,את לא צריכה לדאוג,הוא בטוח מבשל לכם כל ערב אוכל גורמה"

הסתכלתי עליהן בשקט ואמרתי בטון חצי מגמגם,חצי מתנצל :

"לא ,לא ממש"

אז מי באמת מבשל בבית?את השאלה הזאת שואלים אותי כבר שנים רבות בחיוך מהול בקורטוב קנאה במזל הטוב שנפל בחלקי 

כדי להבין את מצבי העגום משהו, אני צריכה לספר לכם סיפור קטן ומעשה שהיה כך היה:

כשהשף החליט להתחתן איתי הוא ביקש את ידי מאימי היקרה

היא חייכה חיוך קטן,הושיבה אותו על הספה ובטון מאד רציני שאינו משתמע לשתי פנים אמרה לו בזו הלשון:

"הבת שלי לא יודעת לבשל,לא יודעת לעשות כביסה,לא יודעת לגהץ (היו עוד כל מיני "לא יודעת ", אבל נראה לי שהבנתם את הנקודה)

הבת שלי אוהבת רק את  העבודה שלה, אתה בטוח שאתה עדיין רוצה להתחתן איתה?"

אני חייבת לציין שאמי לקחה פה סיכון, הרי הייתי באותה עת כבר בת 32 ,וורקוהולית מוצהרת ועכשיו אחרי המידע שניתן לו, גם חסרת כישורי חיים  בסיסיים.

השף  חייך,נשם לרווחה ואמר "זה הכל,?את כל זה אני יודע לעשות" (הוא באמת יודע)

אימי נשמה לרווחה –היא באותו רגע סגרה את דיל חייה

בפוסט הראשון שלי סיפרתי לכם על הטרנספורמציה שאני עוברת מתפקיד  מנהלת העל  לתפקיד "אשתו של"

אבל ידידיי, התהליך הזה לא הגיע וכנראה לא יגיע לאיזור המטבח וזאת למען בריאות ילדיי ולמען הבריאות הנפשית שלי. 

כשהיינו זוג צעיר התשובה לשאלה "מי מבשל?"היתה:"מזמינים אוכל מבחוץ"

 חברות המשלוחים יכולות להנפיק את עצמם   בבורסה רק מההכנסות על ההזמנות שהייתי עושה.

 מאז המעבר למושב,אף קטנוע משלוחים שמכבד את עצמו לא נכנס לאיזור, כך  שהפלאפל המקומי רואה אותי הרבה.

המציאות לא הותירה בפניי ברירה אלא ללמוד מספר מתכונים שעשייתם לא עולה על עשר דקות עבודה וזאת למרות שבכל פעם שאני והמטבח נפגשים, אחד מאיתנו נשאר עם צלקת,או שאני מקבלת כוויה או שלמטבח נגרם נזק .

יש לי נטייה לשים שמן בסיר ופשוט לפנות לעיסוקיי,אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם את הסכנה בלהפקיד בידיי את  האחריות להאכלת משפחתי.

היכולות הקולינאריות שלי מסתכמות בבישול פתיתים,סלט ועוף בתנור. ארוחה שילדיי מסתפקים בה ועוד חושבים שהיא פאר היצירה. 

אם אתם שואלים את עצמכם איפה השף בשעות הקריטיות ,התשובה כמובן-במסעדה.

כשהוא כבר בבית בשעות הללו,אני מעדיפה לנצל אותו למטרות אחרות כגון הוצאת זבל,החלפת חיתולים,לקחת את הילדים לחוגים ועוד כהנה וכהנה.....אין מצב שאבזבז זמן מנוחה יקר שניתן לי ואעמיד אותו במטבח להכין ארוחת ערב !!!

בני בן ה -7 הולך מדי פעם עם אביו למסעדה ולומד שם להכין אוכל אמיתי שבבוא העת הוא יוכל לתפוס את מקומי במטבח ולהפסיק את הסבל הקולינארי הזה .אני מקווה שזה יקרה מהר לרווחת כולם.

השף לא מתלונן כי הוא מגיע כל כך עייף ובדרך כלל מסתפק בקערת יוגורט עם גרנולה והולך לישון(כאילו יש לו ברירה אחרת).

חגים אהובים על השף במיוחד ,הו אז מגיעה אמא שלו ובמשך שבוע מאכילה אותו בכל המאכלים האהובים עליו.

זה בדרך כלל מזין אותו ואת ילדיי עד לביקור  הבא שלה.

ברוב אדיבותה היא משאירה אוכל במקפיא לעוד איזה שבוע ,שבועיים... 

אז לכל אלו שאומרים לי "איזה כיף שבעלך שף" נותר לי רק להגיד להם:

"איזה כייף למי שאוכל אצלו במסעדה"

לי כייף שהוא פשוט בעלי....