
"החיים הראשונים שבראתי, יצר גופי, נשמתי ואהבתי. את קולו שמעתי ב20 שנה האחרונות, מהרגע שבא לאוויר העולם,ועד שיחת הטלפון האחרונה. "אמא ,אני חוזר הביתה,שומעת? שומעת ילד..בבירור כמו את הבכי הראשון שלך. אני עדיין שומעת את הבכי שלך בלילות...כשהיית קטן..לא נתת לי לישון בלילה. הייתי שוכבת לידך ומרגיעה כשהיית חולה פעם ראשונה פחדתי כמו ילדה קטנה,ממה? משפעת פשוטה. לקחתי אותך לכיתה א, וגרמת לי להבטיח שאני אחזור לקחת אותך.הבטחתי לחזור ובשנים שבאו מעולם לא שברתי את ההבטחה שלי. תליתי את הציורים שלך על המקרר, על כל קירות המטבח,רק כדי שתדע שפה זה הבית שלך. כאן איתי, בין הציורים הישנים והזכרונות הישנים עוד יותר. גדלת מהר מידי מול עיניי המזדקנות והעייפות. בבר המצווה שלך ראיתי פתאום איך גדלת מול עיני במהירות מופרזת...הייתי האמא הכי גאה בעולם..גדלת להיות מוצלח, מקסים,חכם. זה הילד שלי-חשבתי אז ,כן, זה הילד שלי. וכשהתחלת לצאת עם חברים יצאת גם עם חלק ממני. הייתי מחבקת אותך ומבקשת שתיזהר.-אל תדאגי אמא-אני ילד גדול. הייתי מתעוררת בלילות.מסתכלת בשעון.חושבת איפה אתה, מחכה שתחזור. רק שתחזור כבר בריא ושלם אליי. ורק כששמעתי את הנפילה המרושלת והאופיינית שלך למיטה ידעתי\שאתה פה,בבית, איתי.ויכולתי להרדם בשלווה. כשעשית רישיון והיית לוקח את האוטו הייתי מתפללת שלא יקרה כלום שלא תיסטה לביוב,שלא יתנגשו בך שלא תנהג מתי שאתה לא צריך. אבל אתה לא אכזבת ...וחזרת אליי בריא,שלם ומאושר. שמחתי לראות את החיות שלך,גם אם שילמתי בדאגה ולילות חסרי שינה.ידעתי שלא חסר לך כלום. ליבי החסיר פעימות רבות מידי כשהלכת לצו ראשון בגיל 17. חזרת מאושר,עם פרופיל גבוה וגאווה בוהקת בעיניים. באותו לילה לא נירדמתי.רק ביקשתי שלא תלך לקרבי.שלא תשרת באזור מסוכן. גם ממך ביקשתי אבל אתה לא שמעת בקולי.-רצית להגן על המולדת.אבל זו לא המולדת שגידלה אותך. זו אני שגידלתי. אני. וביום שסגרת את הדלת אחרייך ונסעת לבקו"ם,כולך נירגש לקראת השירות התחלתי לספור ימים עד שתחזור אלי שוב. כל שבת שחזרת הודיתי לאלוהים,נשבעתי ללכת לבית כנסת, למלא תריג מצוות, להודות לאלוהים שהחזיר לי את הילד. אבל זה תמיד הוחלף בלכבס את המדים שלך ולהכין לך אוכל. ביום שבו נשמעה דפיקה רמה בדלת,כמעט הרגשתי שמשהו לא בסדר. פתחתי את הדלת והתפללתי לא למצוא בדיוק את מי שמצאתי. שני אנשים במדים וחובש. אחד מהם, המפקד שלך לחץ את ידי בחוזקה. לא הייתי צריכה לשמוע את דבריו האפלה שהתפשטה בעייני חסמה את העורקים והספיקה לי בשביל להבין שמשהו לא בסדר, משהו לא כשורה. בחדשות מראים תמונות שלך. ואני יושבת ובוכה.הלכתי לבית כנסת. התפללתי. אני מתפללת מתוך שינה טרופה שתחזור. זה הילד שלי.שלי שנחטף לתוך עזה. הילד שלי שאולי לא יחזור
אמא של גלעד שליט- כתבה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
|
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אמן.
גם לך תודה שביקרת
כואב הלב, מי ייתן שיחזור הביתה במהרה ובשלום
שבוע נפלא לך:))*
את זה הבנו עוד מתקופתו של רון ארד-לא?.
ובקשר למצבנו עגום- אכן כן..
גם לך- ליל מנוחה
ואם מי שצריך לחתום על ההסכמה לכל עיסקה שהיא לא מתרגש ממכתב כזה
מצבנו עגום.
ליל מנוחה
חבל שהמנהיגים שלנו מרפים- או
מ פ ח ד י ם !!!!!!!!!
ממש ממש ממש חזק!
צריך להמשיך! אסור להרפות עד שגלעד ישוב לביתו!
תודה שהבאת!
צחי
אכן המזרח התיכון מתנהג וחושב בערבית יודע למה?
האשמה בגלובוס.....
תקיפות-תוקפנות-...משני צידי המתרס לעולם לא יביאו את השלום
ואכן- ילדינו ישלמו את המחיר
כמה חבל !!!!!!!!!!
כאן , לדעתי נעוצה הבעייה שלנו, המזרח התיכון מתנהג וחושב בערבית, התקיפות היא "פקטור" לפני הכל גם אם זה לא כל כך "מתאים" לחשיבה של חלקים מאיתנו, זו עובדה שצריך להפנים וליישם אותה כמה שיותר מהר.
לבנו אתם זה בטוח, אחרי הכל גם לנו ילדים שנמצאים במערך בר הסיכון.
שבת שלום
אמן
תודה על שביקרת
יקירתי....
קפצתי לבקרך וקראתי שוב ( כבר קראתי אותו לפני כמה ימים בפוסט אחר)
וליבי נימלא דמעות על כאב אם לילדה-
אם שבנה בשבי כל כך הרבה זמן
אם שהעניקה לצהל את ילדה כמו כל האימהות האחרות
ולא זוכה לקבל אותו חזרה אלייה
אם שנתנה בגידולו באהבה שנים ארוכות
והנה הוא בשבי לאחר שהיה בזמן שירותו בצבא
והכל נימרח ונימשך.....
ליבי ליבי אל אימו של גלעד
והלוואי ומישהו באמת יעשה משהו ואפילו קיצוני
וגלעד יחזור אלינו ואל חיק משפחתו בריא ושלם
* תודה לך יקירתי שהעלאת את מיכתבה
כוכב אהבה ממני
חיה
אכן- - קורע את כל הנימים בגוף.
תודה שביקרת ...
מכתב מרחם אימהי,
צמרמורת מתפשטת עד לשד.
תודה
הבאתי דברים בשם אומרם !!!!!!
מרגש, פוגע בול בבטן
תודה על האמפטיה
בהחלט זקוקים על התנהלותם ה"מנומסת" מול הרשויות למלוא תמיכת הציבור...
למרות שבמזרח התיכון אולי צריך להתנהג ביתר תקיפות..
אכן ליבנו איתם
תודה לך ובחזרה
הילד שלי שאולי לא יחזור.
האמת, בקריאתי את הפוסט, לבי החסיר פעימה או שתיים.
חששתי שאת מדברת על הילד שלך. רק שבסוף הבנתי.
לבי לבי עם המשפחה, שלא זכתה לראות את הבן היקר זה ארבע שנים.
תודה שהבאת יקירה.
חיבוק ענק, אנה