לפני מספר שנים, השכנים החליטו משדרגים את הבינין מוסיפים מרפסת ומחסן.

השנים חלפו, מחיר הברזל עלה ושבר שיאים, עלו התנגדויות וירדו, מחיר הברזל ירד גם הוא.

קבלנו האישורים, הונחו פיגומים, החניה הופקעה בחלקה לפועלים ולאביזרים.

 השלד נבנה והמרפסות נראו לעין, התרגלנו לקום עם שחר לקול הבס של הפועלים ולקולות הרעם של הפטישים.

 אבל זה לא הכין אותי לרגע הגדול, לרגע בו הבניה נכנסת לבית פנימה.

הקונגו דופק ומרעיד את הראש וכל הגוף, ענן אבק לבנבן מצליח לחדור דרך חריצים בחלונות, מעת לעת שומעים את

רזי ברקאי המנסה לשדר כרגיל את הכל דיבורים, אני מנסה לשמוע משהו בנוסף לקול המנסר והרועם של

הנקר המלאכותי הזה.

זה הקונגו החדש, הראשון קרס ונשרף תחת עומס העבודה.

בלילה כאשר העבודה פוסקת, אפשר כבר לצאת למרפסת ולדמיין את האבטיח עם הגבינה מלוחה

שיאכל בהמשך הקיץ, שעה שיושבים לשולחן הקטן בגופית סבא לבנה.

לא לכולם יש את הכח לעמוד ברעש וברעידות. 

רק עוד יום לרעש החזק.