זהו הרשומון השלישי אותו אני מעלה בבלוג וקדמו לו בזמן ובסדר הכרונולוגי "רשומון סרטן" שהיה הראשון ו"רשומון סרטן 2".
הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת. תוספות טקסט, שלא נכתבו בתאריך המצוין, נכתבו בסוגריים והם לרוב תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר. טקסטים שנכתבו בדיעבד, על סמך הזיכרון, בימים בהם התקשיתי להרים את ראשי, מובאים בתאריך בו אירעו ומסומנים בכחול.בילויים חד פעמיים בקולנוע30 מאי 2009 יום שבת

הבת שלי, סתיו, ואני ביקרנו בקולנוע וצפינו בסרט "לילה מטורף במוזיאון 2". סתיו אומרת, שבחלק מהסרט נרדמתי. שנינו לא נהינו מהסרט, אך כנראה מאד נהינו מהיחד, מסוג של בילוי, שהוא משותף רק לי ולה. כמו שאבא הולך עם הבן שלו למשחק כדור - סל. היה זה הסרט השני בו צפינו לבד, רק היא ואני. בסרט הראשון, "שוב בן 17", צפינו  כשבועיים לפני, ב - 18 מאי, ארבעה ימים לאחר הניתוח ויותר משבועיים לפני תחילת הטיפולים. עדיין הרגשתי אדם רגיל בריא וחזק, וההתאוששות מהניתוח להסרת הגידול בראש, הייתה מאד מהירה. בחרתי בסרט זה רק בגלל השם שלו, שביטא את חלומו של כל חולה סרטן, לחזור בזמן. מהסרט הזה מאד נהנינו וכשצפיתי בו, נכנסתי לעולם הפנטזיה. מאז הסרט שראינו היום, לא ראיתי עוד סרטים בקולנוע. אני מעדיף הצגות בתיאטרון, אבל סיכמתי עם סתיו שתבחר לנו סרט אליו נלך יחד בהקדם האפשרי.
ושוב חזרתי בכתיבה שלי לכותרת היום הראשון לרשומון, מה אני לומד?, בתוספת המילה "עוד".

מה עוד אני לומד?- שמדובר בתהליך ארוך, מאד מעייף, לעיתים מתיש עד כלות.
- שכעת, אני עושה דברים קצרים מאד, שנגמרים מהר כאילו אין לי זמן. (התנהגות לא הגיונית
  והזויה. זו הלכה והשתנתה לטובה ולנורמאליות במהלך החודשים).
-שכולם סביבי עוברים תהליך. (תהליך של עיכול, תהליך של הפנמה של הצבת עצמו למול וביחס
 למחלה וביחס אלי) .

אני חש שחגית אשתי צברה עייפות גדולה. בעיקר מתעייפים מלדאוג. אמש הרגישה רע ולא ישנה טוב. אני, לעומת זאת, ישנתי כמעט עד עשר בבוקר. רק אז ידעתי כיצד הרגישה במהלך הלילה. כעת היא ישנה יחד עם סתיו. מצוין. ינון קם ומתכוון לנסוע לים. שוב בעיות עם הרכב של החבר שלו נתי. איזה כיף שיגרה.
מזגתי לינון לאכול, רק שעועית ובשר מהחמין, אני לא יודע לעשות אורז. "אין על" האורז של חגית. ברשימת עשרת אלפי הדברים, שאני רוצה להספיק לעשות וללמוד, אוסיף את משימת לימוד בישול אורז. (מאז למדתי דברים חדשים רבים, אבל לא לבשל אורז. אולי יש דברים שחבל להתחרות בהם במסטר).כשאני חושב על זה עכשיו לא ניהלתי עם ילדי, ינון וסתיו, שיח על הרגשות שלהם כלפי מחלתי. בניגוד לשיח היומיומי שאני מנהל עם חגית. אני מעריך שהדבר נובע מאי רצון משותף, פחד ומבוכה. ייתכן שהיו במהלך השנה האחרונה שיחות כאלה, פה ושם, אך אלה היו בעיקר שיחות טכניות. אני מעריך שהם מפחדים ממותי, מהיום, שלא יהיה להם אבא. יש לי חדשות טובות בשבילם, יש לי כוונה להמשיך ולשמש אבא שלהם במשרה מלאה לתקופה ארוכה, לפחות עד שהעשה הכול לסייע להם בהגשמת החלומות שלהם..
להעביר את הזמן!המשימה היא, מה לעשות בכל הזמן שעומד לרשותי ? במילים אחרות איך להעביר את הזמן ?. זו משימה קשה ללא תיאור. נראה לכם פשוט, ממש לא. וכל זה הרבה לפני הטיפולים, ההחלמה, ההבראה מימוש הייעוד בגלוי ופיצוי הסביבה. (כך כתבתי אז מילה במילה! אני עדיין לא שם).
אז כאמור קמתי בעשר בבוקר. היה נפלא אתמול עם החברים. כולנו התארחנו בראשון לציון אצל ארי ותמי, מרגישים בתוך החיים. לקחתי את מנת כדורי הבוקר: כדור להגנת הקיבה, שני כדורים למניעת התכווצות  המוח וזאת עקב התכווצות אחת, מעין אירוע אפילפטי,  בגיל 27 ושני כדורי דקסאמטזון, סטרואידים, שני מ"ג כל אחד. אלה האחרונים הם אלה, שכנראה מחזיקים אותי חי על הרגליים וכמובן גורמים לי לתיאבון גדול.
הלכתי עשרים דקות ברגל. לא מספיק, אבל לפחות הלכתי. קצת קשה פסיכולוגית. כמעט אין כאבים בברכיים, תופעה שכיחה לאחרונה, אבל הרגליים כבדות (תמיד עולה החשש שהסרטן התפשט לעצמות). הלכתי לכיוון שכונת סן סימון , לפארק וחזרה הביתה. לאחר מיכן נסעתי לבית מאפה בשכונת קריית מנחם, לקנות בייגלה טרי. לא שהבייגלה באמת חשוב לי, זאת עוד דרך להעביר את הזמן. מלבד זאת, שכנראה לא אקדיש את שבתותי בעתיד למשימות כאלה. קניתי בייגלה אחד. לאחרונה קניתי מכל דבר לפחות שניים, שיהיה. ראיתי שם את הבת של אחד החולים, שאושפז במיטה למולי במחלקה הנויוכירוררגית. היא כנראה בדרך אליו ולא ראתה אותי. לא הצקתי לה. חזרתי הביתה. אני עושה את הדברים לאט. שתי ביצים קשות אותם אני אוכל בכל בוקר כבר מוכנות. יכולתי להשתמש בביצים מהחמין, אך העדפתי ביצים רגילות. אני מכין לי קפה שחור אחרי הראשון ששתיתי, שקמתי מהשינה. אין לי מושג אם זה ישתנה? (זה השתנה לחלוטין ללא היכר!).  אני שם כפית קפה גדושה, מוזג מים רתוחים, מוסיף כפית סוכר, עוד טיפת סוכר נוספת ומערבב. לא יודע אם זה ישתנה (גם זה השתנה לחלוטין). מוזג לי כוס מיץ תפוזים טבעי. אני מעריך, שאני שותה כשלוש כוסות בבוקר. פורס לי את העיתון מול העיניים, כדי לעבור על כותרות ולאסוף מידע, מה שנקלט, נקלט, לא הכול ברור לי, מרבית המוח עסוק במחלה. אז אני מתחיל באכילת גבינה צהובה 28% שומן. אני מעדיף את הגבינה של מחלבת טרה, משהו בטעם ובמרקם החלק ממכר אותי. אוכל ארבע פרוסות גבינה ללא תוספות נוספות בשלב ראשון. אני חייב לצמצם את הכמות ולאכול לא יותר משתי פרוסות. תוך כדי אכילת הגבינה, שותה מהקפה וממיץ התפוזים, הולך מצוין יחד. אני עוסק באוכל בצורה אובססיבית, גם בהשפעת הסטרואידים וגם בגלל הרצון לשכוח ולקבל נחמה. בסיום טקס הגבינה הצהובה, קם מהשולחן, מקלף ביצה אחת, "חולה" על ביצים. פורס ביצה אחת לשניים, או לארבע. ממליח באופן סביר, לא צריך פלפל, אולי בעתיד. את חתיכות הביצה שם בלחמנייה בבייגלה, או בחלה על פי מה, שהכנתי מראש. ארוחת מלכים, נחת נחמה בלתי רגילה. אוכל את הביצה הנוספת. התחלתי עם ביצה אחת וכעת אני אוכל מדי יום שתיים. אני נערך לחטוף את הטיפולים שיורידו לי את התיאבון צריך להיות חזק. (בדיעבד אני יודע כמה הגוף שלי היה חכם. די מהר וסמוך לתחילת הטיפולים הלך התיאבון וירד, עד שנעלם לחלוטין, עד שהפסקתי לאכול).
צריך לשלב ירקות בתפריט, נחשוב על כך, קשה לי לאכול ירקות, הם אף פעם לא היו חלק מהתפריט שלי. תאכל ירוק, רבים ממליצים. (באופן מדהים ולא צפוי עם איבוד התיאבון וחוש הטעם החלתי באכילת ירקות וככל שנעתי בזמן הפכו הירקות לחלק המרכזי, לעיתים היחיד, בתפריט שלי).כשסיימתי את טקס ארוחת הבוקר, הבן שלי ינון התעורר וקם מהמיטה. הוא ניגש אלי, חיבק ונישק אותי. הוא מבין את השינוי. (ינון מביע אהבה בחבוק ונשיקה, הלוואי והייתי לומד ממנו). הוא נוסע לים, מצוין, אני רוצה שהשגרה תימשך. מזגתי לו מהחמין שעל הפלטה. לינון אין בעיה לאכול חמין גם בשעות הבוקר. אין אורז כאמור.
כתבתי את מה שכתבתי. מה עכשיו ? תיכף נראה ! יש לי כל כך הרבה זמן וכל כך מעט זמן, דיסוננס מדהים. חשבתי על ההצעה של ד"ר נחושתן להשתמש בכדורי "מצב רוח". שם, שהוא נותן לתרופות אנטי דיכאוניות. אני שוקל, אבל נראה לי מוקדם. אני לא גיבור, ממש לא, פשוט שוקל. (עד היום טרם נטלתי כדורים מהסוג הזה ואין לי הסבר מדוע).
בשבועיים האחרונים ביליתי שעות בבית חב"ד. נחת רוח והרבה חיזוק. דווקא בשבת ובחג אני מתרחק משם. ההמולה מפריעה לי מאד.  
אז מה עושים היום: נראה סרט בDVD - , נפגוש את האחיות שלי ובערב נראה סרט בקולנוע עם הילדים. תוכניות לחוד ואת הביצוע נראה בנפרד.
ערב, סתיו עצבנית ומצוברחת מאד, אין לה עבודה. היא לא יכולה לחזק אותי. יעבור. חגית חלשה, קורא בספר שלה, שואבת ממנו כוח. אני נערך להמשך. צריך ללכת הערב לסרט בקולנוע. אני אוהב בתי קולנוע עוד מילדותי. אני אוהב את הריח שלהם. אחרי הכול אנשים בתוך החיים הולכים לסרטים.
ביקרנו את אחותי זיווה בפסגת זאב. העברנו עוד שעה בדיבורי סרק וקצת על המחלה. קפה, גרעינים ממשיכים הלאה. זיווה ושמעון נערכים לחתונה של הבן שלהם, איציק. כולם מקווים, שארגיש טוב ולא אשבש דבר.
זה לא מאבק של חודשים, או שנים, אלא לעיתים של שנייה ועוד שנייה.
מחר בבוקר נבדוק את תוצאות בדיקות הדם ונצטרך להמתין בסבלנות לתשובה של ד"ר נחושתן לגבי מועד תחילת הטיפולים.
ברכבת בה אני נוסע אין כרגע תחנת יציאה ברורה ואין לה בדיוק סוף. אני אמצא תחנת יציאה. שאצא בתחנת היציאה הראשונה, אין לי כוונה לחזור לרכבת. אני אשרוד ואעשה דברים משמעותיים.החלטות ובהן הפסקת עישון31 מאי 2009 יום ראשוןחזרתי מהליכה של 40 דקות. נפלא זה משחרר לי חומרים, שעושים לי טוב. יש לי כאבים, יותר נכון מחושים, בכתף השמאלית, שמאד מטרידים אותי. האם זה הקרנה שבאה מהריאה ומצביעה על התפשטות הסרטן.או אולי בעצם מדובר בהתכווצות של הגידול סרטני. אין סיכוי להתכווצות, טרם החלו הטיפולים, אלא אם אני מכווץ את הסרטן בכוח המחשבה או לפחות עוצר ושולט בו. מה זה משנה? צריך ביטחון.
מה שחשוב הוא, שחזרתי עם החלטה. זהו, אני מפסיק לעשן לחלוטין. למה ? כי כוס אמו, זה מה שכמעט, כמעט הרג אותי. מספיק עם ספירת הסיגריות היומית, שהחלה בינואר בירידה מעישון של ארבעים סיגריות ביום לעשר סיגריות ביום (עמדתי במשימה, אך כל היום הייתי עסוק בסיגריה הבאה בתור). קניתי תחליף. סיגריה אלקטרונית, רק לביטחון. שילמתי מחיר גבוה, חמש מאות ₪, לא חיפשתי הנחות, לא מגיע לי (כך באמת הרגשתי). אני חושב שיהיה קשה, אבל לא נורא. צריך לשדר לגוף, אני איתך חזק בהתמודדות, שנה והפוך את מנגנון הסרטן. עשן הסיגריות על כל חומריו הרעילים, כבר לא יגיע אליך, אתה יכול להתחיל להתנקות. אני אתגבר על החוסר בניקוטין ועל ההרגל. (נכון להיום, זה קרוב לשנה שאינני מעשן. מדי פעם יש געגוע, אך פיתחתי כזו שנאה וסלידה מסיגריות, שאין סיכוי שאחזור לעשן אפילו לא "שחטה" אחת).החלטה נוספת, שאני מקבל, היא לתכנן את הטיול מחוף לחוף בארה"ב. להתחיל במזרח ולנוע למערב ושם בלוס אנג'לס לפגוש את אחי איציק, רואה ולא מאמין למראה עיניו. בשיחות הטלפון הוא נשמע לי מאד פסימי ומדוכא. (הסיבה לפסימיות של אחי התבררה לי ברגע של גילוי נפש חודשים מאוחר יותר. בשיחת טלפון שקיימנו בינואר 2010 הוא אמר לי "עד עכשיו לא רציתי לספר לך. בשכונה בה אני גר, חלה בחור צעיר כמוך בסרטן הריאות, תוך חודשיים הוא נפטר". עד היום טרם תכננתי את הטיול הגדול. לא בגלל שאינני מאמין שאעשה אותו, אלא בגלל שהעת עוד לא הגיעה)אז מה עוד נעשה ? (אני שואל את עצמי). צריך כנראה להצטרף לכל מה שקשור במלחמה בסרטן. למה לדבר רק על שרידות! עכשיו שרידות. מה עם התגברות ? מה עם החלמה ?
יש לי כל כך הרבה אפשרויות לתרום: דרך הקליניקה שלנו, סיוע בטיפול בסרטן העור. דרך פרופסור יואב שרמן בנושא המחקר. אני אמצא את הדרך ואת החיבור לתורת ישראל. זה אפשרי. אני רוצה בגלוי.כרגע אני שובר את הראש איך לשמח את אשתי לא בדיוק יודע איך לעשות זאת. אמצא.1 יוני 2009 יום שניבצהריים, בדרך לבית חב"ד, התקשרתי לד"ר נחושתן, שהיה בשיחת טלפון קודמת. אבל הוא חזר אלי לנייד שלי. (ד"ר נחושתן תמיד חוזר למי שמתקשר אליו, אפילו שהיה בשיחה אחרת ונהוג שיוזם השיחה יתקשר שוב. פעם שאלתי אותו מדוע? והוא השיב לי בפשטות, "שתמיד יש סיכוי שמדובר בחולה שזקוק לו"). הוא קיבל תשובות מאד חלקיות באשר לטיפול במחלתי וזאת לאחר שהתייעץ עם מיטב המומחים, גם בעולם. לא ברור מה תעשה הכימותרפיה האם היא תועיל ? האם תחדור ?. תשאלו אותי, היא לבטח תחדור. (בדיעבד לפחות בכך צדקתי גם אם באופן חלקי)
יעצו לו, להגיד לי להפסיק לעשן. כנראה, כאשר הציג את המקרה שלי בפני עמיתיו. ההחלטה להפסיק לעשן כבר מאחרי. בפגישה הראשונה, שהתקיימה לפני כשבוע, לא עלתה דרישה או בקשה כזו. נדמה לי, או כך חשתי שד"ר נחושתן לא רצה לשלול ממני את "ההנאה" הזו, אחרי הכול לא ידוע כמה זמן נותר לי. באופן  סטטיסטי מעט זמן והסרטן הרי כבר קיים ואף שלח גרורות  הסיגריה האלקטרונית נותנת מענה חלקי לפחות למשחק באצבעות ובשפתיים. היא מעט מעצבנת בכובד ובסרבול שלה. באשר למועד תחילת הטיפולים, הוא רוצה וצריך להתייעץ עם ד"ר ויגודה, מנהל מחלקת רדיותרפיה והאחראי להקרנות. ד"ר ויגודה  חוזר מחופש בעוד כשבוע. למעשה, כך הבנתי מדבריו הוא כבר החליט. את הכימותרפיה לא נתחיל לפני שבוע הבא ובעצם לא לפני אמצע ההקרנות, שאלוהים יעזור.לגבי המצב הנפשי שלי, רוב הזמן סביר. כעת משעמם אומנם, אבל שעמום זה מצוין בהשוואה לחוויות אחרות של חולי סרטן. האחרון שיתלונן זה אני. אבי הר טוב, יושב ראש קבוצת BNI, קבוצה עסקית בה הייתי חבר עד סמוך לגילוי המחלה, התקשר לשאול בשלומי. הם מתקשרים אחד,  אחד בזהירות. אני מבין אותם. מקווה שבזמן הקרוב אפגוש כל יום אנשים שיעבירו איתי את הזמן. (מעט מאד אנשים באו לבקר. זה נשמע נורא אבל זאת הייתה המציאות. כל מי שביקר אני זוכר את ביקורו היטיב וגם כמה פעמים ביקר. הבעיה היא, שאני זוכר גם את מי שלא ביקר וזיכרון טוב, רחוק מלהיות הצד החזק שלי. לא הרגשתי אהוד בלשון המעטה אולי אפילו הרגשתי דחוי).
הרב שלמה סגל מחב"ד הגיע. החלפנו ארבעה קלפי מזוזות פסולים. מצוין. עוד מעט אחליט לגבי החלפת התפילין, שקרוב לוודאי פסולות אחרי כל כך הרבה שנים. מלבד זאת, אם כבר החלטתי להניח תפילין מן הראוי, שאעשה זאת בתפילין חדשים ואתן לכך תוקף חגיגי והרגשה של התחלה חדשה. שלמה מצטט מפי הרבי, שהמזוזה אינה תעודת ביטוח, אלא היא כמו קסדה לאופנוען.. זה מאד ברור לי ואני מתחבר לכך, עשיתי את שלי כמו שצריך.( למי "שמודאג" לא חזרתי בתשובה ולא הפכתי מיסטיקן, אך אני ממליץ בחום להכיר את הרבי מילובאוויטש ואת דרך חשיבתו. תאמינו, או תחושו סלידה וספקנות, דעו  שהרבי היה איתי ברגעים הקשים ביותר והיו כאלה רבים). התקשר ישראל עמית, חבר בקבוצת BNI, ביקש שאחליף אותו מחר בפגישתBNI  השבועית. אני יעשה זאת. אין לי מושג מה הוא יודע ומה לא על מחלתי ומה אבי הר טוב, יושב ראש הקבוצה,  סיפר לו. בכל מקרה אני זורם ומקבל הכול, כך אני עכשיו. הרב שלמה סגל סיפר לי את סיפורו הטרגי של מרדכי. אז הבנתי היטיב את התנהגותו, התרחקותו, הסתרת הפנים, מדוע הוא תופס את הפינה הרחוקה בבית חב"ד ומייסר את עצמו מבלי די. מרדכי, כמוני, צריך ישועה, נראה איך אוכל לעזור לו באחד הימים.

תחילת ההקרנות  לראש4 יוני 2009 יום חמישיהקרנה ראשונה לראש מתוך עשרים מתוכננות. בתחילה לא מרגישים דבר. הקרנה נראית לך סוג של משחק. באים, נרשמים, ממתינים במידת הצורך, נקראים לחדר, שוכבים על הגב, מקבעים לך לראש את הקסדה, שהוכנה מראש, מזיזים אותך כך שתשכב בדיוק במקום המתאים לפי הסימולציה, מכבים את האור, הטכנאיות יוצאות לחדר הבקרה ומכונת ענק עגולה, מסתובבת סביבך על פי תוכנית הסימולציה ומבצעת הקרנות. כאשר מבוצעת הקרנה נשמע גם רעש מתכתי מעצבן אליו מתרגלים עם הזמן. לא כואב, לא שורף ובעצם, כפי שאמרתי, אינך מרגיש דבר. כשאתה מרוכז ומרגיש סביר, אתה "מעודד" את המכונה לשרוף ולהשמיד כל גידול קיים וכל גידול אפשרי.
עם הזמן תופעות הלוואי הולכות ומתעצמות, אתה מאבד שיער, מאבד תיאבון , מאבד חיוניות ועייפות משתלטת על גופך. לכל הרוחות, לא מאמין שעלי להתייצב כל יום בבית חולים. אני בסרט ולאו דווקא הסרט החביב על הקהל. בחלק לא קטן מההקרנות לראש הייתי לבד, ללא ליווי. זה לא נעשה בכוונה, כך זה התגלגל. לא מעט אשמה מוטלת עלי. זו טעות, שאסור להרשות אותה. ראשית כי יש בכך סיכון. יותר מפעם אחת מעדתי במדרגות לאחר הקרנה, שלא לדבר על נהיגה לאחר שהמוח שלך חטף קרינה ואף פעם לא ידוע איך יגיב. והרבה יותר חשוב, התמיכה הרגשית. בתקופה בה בוצעו ההקרנות לראש, לחלק לא קטן ממכונות ההקרנה היו בעיות טכניות, שיצרו עיכובים גדולים. בסט ההקרנות השני שופר המצב הטכני ללא הכיר. עדיף להעביר את שעות ההמתנה האלה בחברת אדם נוסף. אני לא מאשים אף אחד, גם לקבל סיוע ועזרה צריך ללמוד. אני למדתי וחלק מהסביבה שלי למדה לתת.

5 יוני 2009 יום שישי.ההקרנות מבוצעות בימים ראשון עד חמישי. על פי פרוטוקול הטיפול, כאשר מתחילים את סדרת  ההקרנות ביום חמישי יש לתת הקרנה גם ביום שישי, כדי לשמור על רצף משפיע. כבר בשעה שבע בבוקר התייצבתי בקומה מינוס ארבע במכון שרת, לקבלת ההקרנה השנייה. תמיד הרהרתי מה יש שם מתחת לקומה מינוס ארבע. לא בדקתי אף פעם, אבל די ברור לי שקר שם...
לאחר ההקרנה והתארגנות קצרה, חגית ואני נסענו לסוף שבוע במלון ישרוטל טאוור בת"א, המלון החביב עלינו, להחליף אווירה. "האווירה לא התחלפה" היה זה סמוך מדי לגילוי המחלה. אכלתי הרבה. התיאבון שלי הרקיע שחקים והתקשיתי לקום מהשולחן. מזה כשבועיים אני בתהליך של עלייה במשקל, "באשמת" הסטרואידים. צפיתי בים, הלכתי על החוף אבל לא הצלחתי למצוא מנוח לנשמתי המיוסרת.
לאורך כל המחלה ועד עכשיו יצאנו לשני סופי שבוע. ארוחת הבוקר של ישרוטל הייתה אחת האחרונות שאכלתי ולא צריך לספר לכם עד כמה מיוחדת היא ארוחת הבוקר הישראלית.
במלון זיהינו חולת סרטן (כמה עצוב שניתן לזהות אותנו), חובשת פאה, מלווה בבעלה. הליווי העדין והתומך של הבעל הרשים אותנו. ההבנה, שאני עתיד להיפרד מרעמת השיער על ראשי, ולהראות כה שברירי הרשימה קצת פחות.תחילת הפרידה מכדורי הסטרואידים

8 יוני 2009 יום שני

ביום זה החל התהליך ההדרגתי של הפרידה השמחה מכדורי הסטרואידים הנקראים דקסמטזון שני מ"ג . אותם גלולות ממריצות ומחזקות, שמונעות הצטברות נוזלים בראשי, אך גם גורמות לערות מקסימאלית, תיאבון שלא יודע גבול, עצבנות ואגרסיביות. עד אתמול נטלתי שני כדורים בבוקר ושני כדורים בערב. מהיום אני נוטל סך הכול שלושה כדורים ביום. עם הזמן הותר לי להפסיק לגמרי את נטילת הסטרואידים, למעט לפני ואחרי טיפול כימותרפי וזאת על פי פרוטוקול הטיפול.

החתונה של בן אחותי
11 יוני 2009 יום חמישייום החתונה של איציק שושני ומורן.  הבחור הזה ראוי לכך שארגיש מאושר בשבילו ואני מרגיש כל כך מסכן, דוחה ואף דחוי. היה לי מאד קשה, הרגשתי, שאני נראה מזעזע והאמת היא שכך זה היה. הסטרואידים והאוכל נפחו אותי ונאלצתי לשבת בפינה ללא שמחת חיים. הרגשתי זמני. מבטים ננעצים בי, אני כבר לא אותו אדם, שהערב יגמר כבר. ירדנה, קרובת משפחה של איציק, מכרה שלנו שנים רבות, שאימא החלימה מסרטן, עשתה כל מאמץ לעודד אותי. יאמר לזכותה שהיא עשתה זאת בצורה טובה. סוף - סוף דיבר איתי אדם בגובה העיניים והמשתמש בביטויים כל כך נכונים, בקודים שידועים רק לחולי הסרטן ונרכשים גם על ידי בני המשפחה במהלך הדרך. תמר, בת הדודה שלי, ניגשה אלי וחיבקה אותי. היא מאד חיזקה אותי, אחרי הכול הסרטן תקף אותה פעמיים. בחופה עצמה הייתי נרגש מאד. אני נרגש ורגיש הרבה יותר מאז שחליתי. שמחתי מאד בשביל הזוג המקסים, מגיע להם. מאז שחליתי, איציק הקפיד הקפדה יתרה לתמוך בי ולעודד את רוחי. לא רק שלא נרתע כמו האחרים, אלא ממש "התנפל" עלי ועל חגית כרוצה לומר אני פה. הוא מסוג האנשים שלא עולים כסף אבל שווים זהב. לכבוד האירוע קניתי חולצת XL ומכנסי ג'ינס מידה 42, לא נעים, אבל כך אני נראה. ביום גילוי המחלה הייתי במידה 38-39. המשך יבוא...

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010