הוא עבד אדמתו מידי יום כל שנה,

חרש ורזע עם הנץ החמה,

שתל, טיפח, השקה העניק,

קיווה להפיק ממנה גדולים לתפארת,

אדמה משובחת, עבודה ממכרת.

בלילות הקרים, במיטה הריקה,

המתין לאחת שרצה בשקיקה.

חלם וצייר קוים  לדמותה,

דמיין שהיא שם לצידו על הכר,

דווקא כשבחוץ היה כל כך קר.

יום אחד בחלום היא נצבה אז מולו,

לבושה בשמלה לחשה אז היא לו,

אל תחלום, תביט תסתכל מסביב,

רתום הסוסה כשההבוקר יאיר,

ליד הנחל, לא רחוק מהעיר.

עם הנץ החמה בבוקר הוא קם,

את הסוסה כרגיל לעגלה הוא רתם,

כדיי לעבד אדמתו כרגיל,

אך הסוסה סרבה במשימה להתחיל.

הרהר אז לרגע, מנסה להבין,

מה עליו לעשות, מהיכן להתחיל,

נזכר בעלמה שנצבה בחלום,

כאילו לחשה אז שוב ואמרה אז היא לו:

"מהר אל הנחל איש אדמה, הבטחת שתבוא עם הנץ החמה".

מנסה להבין מה קרה על סוסתו הוא דהר,

אל חלומו, אל המחר.

אל האחת שהיתה חלום או מציאות,

אל אותה עלמה, אל אותה הדמות.

הסוסה את הדרך ידעה לבדה,

לא הנחה אותה כלל, עד שעמדה.

הביט סביבו, הבחין בדמות מתרחקת,

לא הבין מרחוק אם בוכה או צוחקת.

עצרי, הוא צעק לה,

חכי רגע קט,

אמרי לי עלמה, האם זוהי את?,

האם לי המתנת?,

מתנצל על שאחרתי יפתי האחת,

חכי עוד רגע, שניה אחת.

כשהרימה ראשה, הבחין בפניה,

הושיט ידיו התקרב אליה,

לחש לה קרבי אליי זה נכון ומותר,

בואי איתי כעת אל הכפר.

הם רכבו אז יחדיו,

חבוקים ומחויכים,

אכלו מידיי ערב מאפים מתוקים,

הוא עבד אדמתו ובערב שב אליה,

ליטף את גופה, נשק לשפתיה.

איש אדמה, אדם כה יקר,

הפך לאדם הכי מאושר.