מסע לפולין

בסוף כיתה י"אהשתתפתי במסע לפולין, כזה מטעם בית הספר. שבועות ארוכים של הכרת היסטוריה אכזרית, תכנוןטקסים וסמינרים למיניהם,לא הכינו אותי לאותו רגע ספציפי בו דרכה רגלי לראשונה על אדמת טרבלינקה. אין מספיקמילים שיכולות לתאר את תחושת הצמרמורת והאימה הנוראית אשר אחזה בי אז. אולי רק שתיקהעמומה. אני לא אשכח את השנייה הזאת, בה הבטן התהפכה, אולי קצת עיכלתי ואולי לא. פהאני עומדת, במקום המקולל שהיה בית חרושת של שנאה. האבנים הפזורות בכל האזור, מנסותלספר את הסיפורי הזוועות הלא אנושיים. הייתה שם באוויר תחושה משונה, שלא דמתה לשוםדבר שהכרתי עד אז. זה היה רק חלק מאותו מסע דחוס ועמוס חוויות שנויות במחלוקת. כלשנה, באותו יום ספציפי בזמן הצפירה לזכר המיליונים, אני נזכרת. מרכינה את הראש,לוקחת נשימה ארוכה וחושבת. בין היתר, על אותם רגעים בהם עמדתי על האדמה ההיא, עלמה שראו עיניי והמוח לא עיכל. השנה הפציעו הזיכרונות מוקדם מהצפוי.

משלחת

בחודש אוקטוברהאחרון השתתפתי במשלחת לגרמניה. דברים מסוג זה הינם מבורכים בעיני, נותניםהזדמנות, אולי נדירה, לשמוע ולהישמע. להקשיב לחוויות לא מוכרות ולפגוש אנשים בעלימנטליות אחרת. להיחשף אל שונה לגמרי משלך להבין את המציאות, במיוחד כשמדובר בגרמנים.הזכרת המילה שואה מעלה אצלם חלחלה, מסוג שלעולם לא נבין, כמו שהם לא יבינו אתהחלחלה שעוברת בקרבנו. למרות שהם באמת מנסים. כשהמילה הידברות מתנוססת בגאון מעלראשי, נסעתי לגרמניה. אני, אדוה מיישוב קטן בשומרון, נכדה לניצולי שואה, מתהלכתכמו שגרירה של כל טוב בארץ זרה, ענקית וקרירה. מי היה מאמין..

אכסניה?..

הגענו לעיירה שקטהושלווה בפרברי ברלין. עצים גבוהים וסבוכים בצידי הכביש, מוסיפים לאווירה הסגריריתששוררת באוויר גם ככה. באמצע רחוב ראשי ולא כל כך הומה הסתתר לו בית מאחורי חומהבינונית. נעמדנו כל חברי המשלחת בשורה אל מול גדר סורגים בצבע שחור, זה השער.מאחוריו נמצא בשקט צורם בית גדול בעל חצר עצומה. כמו הבתים האלה שרואים בסרטיםמשנות השלושים או הארבעים. השער נפתח, נביחות של כלב קטן ליוו את דרכנו אל תוךאותו בית שמחופש בעצם לאכסניה. נכנסנו, סוקרים את קירותיו של המקום, המתעתד להיות משכננולשבוע הקרוב. העייפות והתשישות היטשטשו אל מול קבלת פנים חמימה מצד המדריכים, בכלזאת משלחת. אך החיוכים המלבבים ומשחקי החברה לא הכינו אותנו לעתיד לבוא.  אחת מהמדריכות הסבירה בסבלנות על הבית המיוחד בואנו נמצאים. האמת היא שלא ממש היה לי כוח להקשיב, זה היה באנגלית וכבר היה מאוחר.רק דמיינתי את המקלחת החמה והמיטה הנוחה. כבר בתחילת ההסבר, ציינה כי הבית המיוחד היהשייך לגנרל האס. אס תיאודור איקה. התעוררתי. המילים חדרו לאוזני, צמרמורת אחזהבגופי, העיניים הקטנות והעייפות נפתחו, מחפשות אחר הגיון כלשהו בעיניהם של היושביםבחדר. התחלתי לנוע בחוסר נוחות בכסא, האם ייתכן ששמעתי נכון?. איך זה יכול להיותשאני נמצאת בסיטואציה הזאת? המחשבות נרעשות בתוך מוחי. לא הצלחתי להבין איך חברימשלחת ישראלית אמורים להתארח שבוע שלם בבית שהתגורר בו קצין נאצי בכיר. לא ראיתיאיך אני אמורה להעביר שם עוד רגע אחד. מזעזע? בהחלט. אז מה עושים במצב כזה? איך מעכלים אינפורמציה בלתי נתפסת שכזאת. אין באמתתשובה. גשם זלעפות ירד בחוץ והתדפק על החלון. יצאתי למרפסת החשוכה, מסתתרת מתחתלגגון רעוע, מתעטפת במעיל וקר לי. מלפני נמצאת חצר רחבה ושחורה בעלת עצים גבוהיםואפלים, שקט בחוץ, במקום המבודד. המחשבות סוחפות אותי אל המקום הבלתי נמנע, משהוכמו שישים שנה אחורה, פחות או יותר. אני לא מאמינה שאני נמצאת פה.

אז במי מדובר?

אחרי שנאמר לנו מיהיה הדייר הקודם בבית, לא העזתי לשאול שאלות. אני לא חושבת שהייתי מוכנה לשמוע אתהאמת וכנראה שידעתי למה. בשנת 1933 מונה תיאודור איקה למפקד מחנה הריכוז דכאו, שםהוא ייסד את שיטת 'גלגלת המת' שהיוו בסיס לשיטות שמירה, אכזריות במיוחד, במחנותריכוז נוספים. שנה לאחר מכן, לקח חלק פעיל ב'ליל הסכינים הארוכות'  והיה אחראי, באופן ישיר לרציחה המונית. שלוששנים לאחר קבלת התפקיד בדכאו, הוקם מחנה הריכוז זקסנהאוזן בעיירה אורניינבורג,בפרברי ברלין. המחנה היה פעיל במשך תשע שנים. מעריכים כי כמאה אלף איש מצאו שם אתמותם. איקה שימש כמפקד אותו מחנה והתגורר באותו בית ,שהוסב בשנים האחרונות לאכסנייתנוער, במשך כל התקופה.

בחצר האחורית

חלק מתוכניתהמשלחת, כללה ביקור במחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם תכננו לבצע טקס זיכרון מכובדוצנוע, לציין כי היינו שם. אין ספק שהראנו נוכחות באזור, יותר ממה שהתכוונו. באותובוקר הכנו את הכל, בדקנו שהדגלים במקום, השירים מוכנים, הנרות בתיק וכל אחד יודעבדיוק איזה קטע הוא מקריא ומתי ואז היינו מוכנים לצאת לדרך. התחלנו ללכת, בדרך קצתמוזרה. פגשנו בבתים הרוסים ומחוררים מקליעים ובמקומיים שטיילו עם כלבם באזור.פתאום נעצרנו מול שער סורגים קר ואפרורי,לרגע לא היה ברור למה הגענו לשם. מסתבר שזוהיהכניסה האחורית למחנה. האכסניה, או הבית לשעבר, נמצא בפאתי מחנה ריכוז. דפדוף קלבדפי ההיסטוריה מלמד כי בכל מחנה היה בית מפואר שהיה שייך למפקד של אותו מחנה,במיקום אסטרטגי מושלם – רחוק אבל קרוב. סיירנו במקום, בתוך המוזיאון והבניינים,  בין הביתנים לאנדרטות שלא הסתירו את הזוועהשהתרחשה במקום. כל זאת במרחק הליכה קצר. כמה פסטורלי.

סיכום..

אז בסופו של מסע,חזרנו לארץ, עייפים והמומים. זאת בהחלט הייתה חוויה חד פעמית. באופן אישי זה גרםלי להבין כמה חשוב להכיר את ההיסטוריה ויזכור את המורשת שלנו. מעבר לכך, למרות הכלהרגשתי גאה להסתובב ברחובות ולהוכיח לכולם שעם ישראל חי!!.

חשוב לציין..

ברגע שהתגלה הדברפנינו למארגנים שמצדם אמרו שלא ניתן לעשות דבר וכי עלינו להישאר במקום במשך כלהשבוע. כשהגענו לארץ, הגופים המארגנים הביעו את צערם העמוק על החוויה שעברנו.כנראה שהמילה סליחה מהווה פתרון הולם לטעויות.