| אז פגשתי בחור..מה זה פגשתי?- ראיתי אותו עובר ברחוב מס' פעמים עם הכלבה שלו. עברנו. חייכנו. לא יותר מזהואז נפגשנו בספסל ליד הבית- הוא עם הכלבה ואני עם חברה והכלב. חברתי הייתה עסוקה ולכן התפתחה בינינו שיחה. אמרתי לו שכבר ראיתי אותו קודם לכן. לא היה לו מושג על מה אני מדברת. הוא היה בשוק שלא שם לב אלי וסגרנו את הפינה הזו בתואנה שהוא מעופף וחולמני( מה שמתברר כנכון). דיברנו. סיפר שיש לו דירת גג ברחוב. שאל אם אבוא אמרתי בוודאי. שאל איך עושים את זה. אמרתי תרשום את המספר. ככה . בלי היסוסים. בלי מצמוצים. זרקתי לו את הכדור ונשארתי בידיים ריקות. לא מעשה טיפוסי בשבילי. אבל אני מתאמצת . לא להיות מסרסת. ככה פסיכו אומרת- תתני קצת לאחרים את היוזמה.עבר יום, יומיים, שבוע והבחור לא מתקשר. למה לו לקחת את המספר אם הוא לא מתכוון לעשות בו שימוש? ומה הוא חושב לעצמו? איך הוא מתכוון לצאת מזה כשיפגוש אותי ככה סתם באמצע הרחוב- כמה שזה יהיה מביך..ואולי הוא איבד את המספר או כתב אותו לא נכון? יום ה'. שבוע לאחר האירוע. אני רואה "נמלטים". שוקלת להביא מים מהאוטו , לרוקן כבר את הזבל שמצחין בדירתי, ואולי גם להשאיר לו פתק בתיבה-:"hey.. been trying 2 meet you..". אין כמו ה"פיקסיז" בלהגדיר מצבים. לרדת עכשיו או לא. טוב אולי. אולי אחר כך. טוב. יורדת .יורדת, יוצאת מהבניין ומולי עומד ע'. במלוא הדרו וכלבתו הוא צועק לי "את עבדת עלי! את נתת לי מספר לא נכון! אפילו עכשיו חייגתי אליך ועוד באותו ערב שנפגשנו שלחתי לך הודעה." ואני, בגופיית סבא מסריחה וטרנינג מרופט, עם שאריות "ביג- מאמא" בשקית ופתק ביד אומרת לו: "נראה לך שמיוזמתי אתן לך את הטלפון שלי ואתן לך מספר שגוי?" אני נותנת לו את הפתק ביד– ברשותו, רציתי לזרוק את הזבל. הוא לא האמין שירדתי ותכננתי לשים לו את זה בתיבה. ולא , לא רשמתי לו את המספר שם למרות שעלה בדעתי שאולי איבד אותו, הרי למקרה שפשוט לא רצה להתקשר יהיה זה טרחני מצידי.. רשמתי רק את שמי ואת הכתובת. הרי אנחנו גרים באותו הרחוב, ובניתי על זה שאם ירצה יוכל להשאיר לי גם הוא מסר בתיבה. פיו נפער לנוכח המשמעות הקוסמית של המפגש- ואני מצידי אמרתי שהזמנתי את זה. ככה זה כשמכוונים למשהו וחושבים עליו. באמת.עוד באותו יום עליתי אליו לראות את הגג. הייתי שם חצי שעה וברחתי- קבעתי עם חברים. היה מקסים.למחרת נפגשנו אחה"צ ובילינו יחד עד הלילה, אצלו ואצלי. ובעודנו מתערטלים ומתכרבלים והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת (אך.. מאיר אריאל..) הוא פתאום אומר לי " בואי לא נשכב היום"............................................. מעולה! שמעתי את עצמי אומרת. מופתעת ,מעט נכלמת, אך מאשרת. גם אני לא ממש הייתי מוכנה לזה ובראשי שאלתי את עצמי "התקלחת קודם? זה לא מוקדם? אולי נלך אלי שהכלבה לא תפריע?" וכאלו..ואכן זה היה מעולה. כי ירד הלחץ ויכולנו להמשיך להתלטף ולהתנשק מבלי שיש איזה לחץ של מתי ואיך זה יקרה. מיותר לציין שחלומה של כל בחורה הוא שגבר יראה לה שאין הוא מעוניין רק לשכב איתה.ישנו בנפרד ולמחרת הוזמנתי לארוחת צהרים על הגג . היה מקסים וזורם ואמיתי אך בשל הקביעה של החוק " לא לשכב" היה מתח לא ברור באוויר.בשבת כבר קבענו שבערב נשכב. אמר שהולך ללמוד ואני עשיתי לביתי לצורך שינון טקסטים. קבענו שבערב נפגש.מאוחר יותר ישבתי עם שכנתי וכלבה על הספסל והוא עבר ואמר אני הולך וחוזר. ישבנו שם שעתיים. לא חזר, לא צלצל, לא נבח. הייתי ביומיים צילומים כך שקמתי נורא מוקדם והלכתי לישון מוקדם מהרגיל וניסיתי לא לחשוב עליו. לא, זה לא ממש הלך לי. בשני בערב הוא התקשר. הייתי רצוצה, עייפה ולא נחמדה. נפגשנו. הוא לא הבין מה אני רוצה. מצאתי את עצמי מסבירה לו שמילא היינו שוכבים ואז הוא היה נעלם אז הייתי יכולה להכניס אותו לאיזה קטגוריה בראש. אבל כזה דבר- עוד לא קרה לי. בנינו ציפיות, פינטזנו חלומות ומבלי להגיע לשיא- נהיה נתק של 3 ימים. יומיים הוא אמר. אז נכון שאנחנו לא חייבים כלום זה לזו ובקושי מכירים והיינו עסוקים- אבל ככה?? שאל אותי מי המציא את הנוסחה לאיך זה נכון? לפי מה את מקטלגת הכל? צודק. נתן לי על מה לחשוב.למחרת באתי אליו לבקר. הוא היה חולה אז ירדתי במקומו עם הכלבה לטיול. חזרתי הוא ישן. שכבנו. מרוב ציפייה, מחלה וכיו'ב- היה סתם. עשיתי "דיליט" לארוע הזה. ולמחרת המשכנו כרגיל.כייף לנו יחד. לא, לא שכבנו שוב עדיין. אבל כייף לנו. זה יבוא. וכשזה יבוא זה יהיה מדהים. אני יודעת. ככה זה. בנות יודעות. |