הילד לא אוכל מספיק" פסקה אחות טיפת חלב ושלחה אלי  מבטי תוכחה. "הנה תסתכלי, העקומה מראה שהוא צריך להיות כאן" היא הצביעה על השטח האפור בדיאגרמה "ואם מחשבים משקל פלוס גובה והתפתחות שלבית, איקס פלוס Y  חלקי מינוס Y  חלקי שטח אפור בדיאגרמה, אז המסקנה ברורה. הילד רזה."

"כן, מסקנה ברורה" מלמלתי לעצמי בשלמה, איך אפשר להתווכח עם איקס מינוס Y חלקי שטח אפור.

עוד בדרך לעבודה אחרי שהורדתי את הגוזל בגן שלחתי לבן זוגי שיחייה, אס.אם.אס היסטרי

משבר !!!!!!!! הילד שלנו רזה.!!!!!!!

בערב כבר התנפלתי עליו בהאשמות ,מוכיחה את מראו הגבעולי הדקיק שהוריש לקטן גנים רזים במיוחד שבין רגע הפכו אותו מילד קטן ומאושר לנקודה אפורה באחוזון התחתון.

 "איך אפשר להתווכח עם איקס מינוס Y חלקי שטח אפור?" יריתי חצי רעל בבעלי הנבוך שנשבע לי בקול מפוחד שעד גיל שמונה הוא בכלל הסתובב עם שומני ילדות ואפילו הייתה לו איזו מטפלת שכינתה אותו שמנצ'יק.

"הדיאגרמה לא משקרת" המשכתי בשלי.

"אולי היא משקרת קצת?" ניסה הבעל הזה שלי להציל את עצמו מדיון הסטרי על כל מני איקסים וY שריחפו להם בחלל החדר.

 "וחוץ מזה מה זה משנה" הוא שינה טאקטיקה "את בעצמך אמרת שמה שהכי חשוב זה שהילד שמח ומאושר."

"מה זה חשוב?" התנפלתי עליו כאחוזת עמוק.

"מה זה חשוב??"

"אתה באמת מצפה ממני ללכת לישון בשקט כשידיעה נוסח Y מינוס איקס תלויה לי מעל הראש??

"איזו אימא אתה חושב שאני."

קודם כל זה "איקס מינוס Y " הוא מיהר לתקן אותי בקול רפה "ושנית אני ממש לא מבין מה ההסיטריה. אז הילד קצת רזה לגילו, ביג דיל. יש אסונות גרועים מזה . ובכלל" הוא המשיך בקול רועד במקצת נוכח מבטי הזעם ששלחתי לעברו "כולם יודעים שהטבלות של טיפת חלב זה שטויות במיץ עגבניות ולא צריך לקחת את זה ברצינות.אולי בכלל הלכת לאחות שמנה שמקנאה בכל מי שנושא גנים רזים"

אם הייתי בן אדם הגיוני שחושב בצלילות וודאי הייתי מצליחה להפיק חצי גיחוך נוכח שורת המחץ האחרונה, אבל...

וזה מבזק חדשות לכל מי שלא יודע...הפסקתי להיות בן אדם הגיוני ברגע שרופא מנומנם שלח שתי ידיים ארוכות אל חלצי ובקול מונוטוני של מורה שמת לצאת לפנסייה, הורה לי ללחוץ ולנשום, לנשום וללחוץ, עד אשר נשמעה בחדר הצווחה המיוחלת

מאותו רגע ממש השתנו תכתיבי החיים ואם ככלל יכלו להכליל אותי ברשימת האנשים השפויים, עכשיו אפשר לקטלג אותי תחת קטגוריית המחץ. אימא.

מילה קטנה בעלת שתי הבהרות המכילה בתוכה עולם שלם ,הבנוי ממדדי אושר וטרגדיה שונים בתכלית מכל מה שהכרתי. כל גרגור לא מובן נוסח על שפתיי חיוך אינפנטילי הממאן להיעלם, כל בכי מזמין דיון מעמיק שלא היה מבייש את מיטב האינטלקטואלים, ומשפטים כמו איקס פלוס Y  חלקי מינוס Y  חלקי שטח אפור, גורמים לי לשקוע במרה שחורה סטייל דיכאון תיכוניסטית מחוצ'קנת רגע לפני ליל שישי.

"העובדה ברורה וגמורה." ציינתי בבוקר שלמחרת בפני בעלי "הילד רזה."

 פקודת המלחמה יצאה לדרך ובמלחמה כמו במלחמה, גויסו מיטב הכוחות.

חמותי בעלת כישורי בישול אליטיסטיים מהמטבח המרוקאי, אימי בעלת כישורי הזמנת טק-הוואי ממדריך המסעדות, והשכנה רוחמה מהקומה השלישית הידועה בנטייתה האובדנית להוסיף חצי בקבוק שמן לכל מאכל שיוצא תחת ידייה. תחת פיקודי התכנסו הכוחות במטבח הקטן עם הטאפט המתקלף כשהיעד ברור, להוסיף לפעוט אי אילו קילוגרמיים שיגרמו לו לזנק מאחוזון תחתון לעליון ויצילו אותו משמות גנאי נוסח איקס מינוס Y .

"הכי חשוב זה להקפיד על שמונה ארוחות ביום" פרסה חמותי את הטאקטיקה שלה והחלה מונה על אצבעותיה רשימת תבשילים עתירי קלוריות "ג'חנון לארוחת בוקר, שמנת לביניים. בצהריים אולי מנת קוסקוס עם רגל של עוף..."

"ותמיד תקפידי על תוספי מזון" הוסיפה רוחמה את משנתה "ולא הקישקושים הטבעיים האלה שאת כל כך אוהבת.

הכי טוב טחינה או אולי לטגן כל דבר בשמן עמוק."

"ואל תשכחי את הקינוחים" הסתערה אימי על היעד תוך זריקת מדריך המסעדות על השולחן.

"פנקוטה עם רוטב שוקולד חם או אולי או אולי וופל בלגי עם ארבע שכבות ."

"זה לא יגרום לו לכאב בטן?" מלמלתי בקול חלוש כשכאב טורדני מתחיל להתנחל לו ברקותי

"אולי נלך על משהו הדרגתי יותר, משהו בסגנון כף קונפלור למטרנה."

"מטרנה שמטרנה ..." פסקה חמותי בקול גנרלי "אתן האימהות החדשות רק מחפשות קיצורי דרך.

לא פלא שהילד שלך רזה, מתי לאחרונה העמדת איזה סיר על הכיריים או אכלת בעצמך ארוחה נורמלית.תראו אותה, כל היום לחם קל וחצי מלפפון."

"חמותך צודקת" מיהרו הלוחמים שלי להציג חזית אחידה. "היום זה רק דיאט, כל הזמן דיאט. "

"אני עוד מנסה להיפטר משניים שלושה קילו שהתנחלו עלי מאז הלידה" מלמלתי בקול מובס

מחפשת קצה קצהו של סימן אמפתי בתוך עיניהן הזועמות שהתריסו לעברי בשתיקה, אימא לא מתחשבת, אבוד.

מאותו רגע ואילך החל בחיינו מבצע שזכה לשם "מבצע פיתום"

כל מאכלי הדיאט נזרקו מבעוד מועד על מנת לייצר לפעוט סביבה נטולת גירויים דלי קלוריות.

טיול מעמיק לסופר השכונתי החליף את הלחם הקל בחלה ופיתות, את הגרנולה  בקורנפלקס עתיר סוכר ובקבוק שמן עבה צמח לו על הדלפק, שיהיה כהגדרת רוחמה, בהשג יד.

מבית צנוע יחסית מבחינה קולורינרית הפכנו למעצמת קלוריות עתירת ממון כשחמותי מפקדת על זרם סירי האוכל שנכנסים אל דירתנו בתדירות של אחד לשעה. "זה תעשי לו ככה מעוך ותוסיפי שמן למעלה" היא מדריכה אותי בעודה דוחפת אל ידי סיר שיכול להכיל אדם שלם בעמידה.

"אחר כך תקחי את הרוטב הזה ותשפיכי על הפסטה, זה משהו מיוחד ..הרבה שמנת. ואם את כבר שמה לו תוסיפי לזה חתיכת לחם שייתן לזה כבדות ואז בערב לפני השינה תעשי לו שוקו מתוק, ככה עם הרבה סוכר שישאר. "

"הרבה סוכר, שישאר " מלמלתי בהשלמה "אולי כדי שארשום את זה, רק ליתר ביטחון."

שלושה שבועות נמשך קרנבל הסירים אל דירתנו ואפילו אימי החוקית שמעולם לא הרתיחה מים לביצה קשה , הפתיעה בתעוזתה ושגרה אל מבצרנו עוגה ניסיונית פרי ידייה.

"פשוט שפכתי כל מה שמשמין לתוך הבלילה. "בישרה לי בתחושת גאווה

"שום דבר לא מספיק טוב בשביל הנכד שלי."

מקץ שלושה שבועות ביום שבת קייצי, כשהתכוננו ליציאה שגרתית עם חברים, העיר בן זוגי שיחייה שממבט ראשוני, ככה לא מעמיק נראה לו שהתרחבתי קצת באיזור היריכיים.

ריצה מטורפת אל המשקל שירטטה לי מה שכנראה כבר היה גלוי לכל, פלוס שני קילו.

"שני קילו" קוננתי על מר גורלי. "תוסיף את זה לארבע שאני כבר צריכה לרדת וקיבלת שישה קילו ממש ריקוד טנגו, אחד קדימה ושניים אחורה"

"לא נורא, ניחם אותי אישי בליטוף שיער "העיקר שהילד יעלה במשקל. "

"נכון." הסכמתי בהשלמה. הכי חשוב זה שאוכל להיכנס בעוד כשבוע לשקילה החודשית ולצאת מנצחת.

ואם בשביל הניצחון צריך להקריב אי אילו קילוגרמים איזו אימא אהיה אם לא אתגייס למטרה.

בכלל, בשביל האושר האחוזוני של הקטן שלי אני מוכנה להקריב אפילו עוד איזה חצי קילו ולאכול איתו שוב מנת פסטה ברוטב שמנת"  ציינתי בחירוף נפש בפני בעלי ובעיקר בפני עצמי. העיקר שהילד יעלה במשקל.

השבוע חלף והשקילה המיוחלת הגיעה. ברוב פאר והדר דחסתי את עצמי אל הג'ינס שמיאן להירכס בעמידה  וצעדתי גאה ובטוחה אל טיפת חלב.

:עלייה של 200 גרם " ציינה האחות המפלצתית בקול רפה ומיהרה לרשום בפנקס.

200 גרם?? שאלתי כמעט בצווחה והפצרתי בה לשקול שוב. זה לא יתכן. הרי כל כך הקפדתי על דיאטה עתירת קלוריות התחלתי מסבירה לה שכבר היה ברור שאיבדה עניין. פסטה בבוקר או אולי זה היה בצהריים, ג'חנון עם ביצה וטחינה למעלה.

"לפעמים העלייה בגיל הזה נורא איטית." ניסתה האחות לנחם אותי נוכח מבטי המובס.

 "אחרי הכל לגוף יש חוקים משלו."

"אולי הייתי צריכה למעוך את ההוא ולהוסיף את הלחם להוא.." מלמלתי לעצמי בקול חלוש בעודי מלבישה את הפעוט וממהרת לברוח מהחדר.

ואולי לא משנה כמה אפתם, אטגן, אמעך ובעיקר אוכל... לחיים יש חוקיות משלהם.

"אז בעלי הגבעולי נשאר רזה כשהיה. בני הפעוט זכה בעוד כ200 גרם שלא שינו במהומה את מעמדו באחוזון

ואני... אני הגעתי הביתה והסתערתי על הסיר עם הפתיתים והשניצל, אחרי הכל מה זה כבר משנה שישה קילו או שבעה קילו.

. גם ככה לחיים חוקיות משלהם