"איך היה היום בגן?" שאלתי את עוללי הצעיר כשאספתי אותו לזרועותי בסופו של יום.

המפגש בפאתי הגן מהווה מעבר חד כל כך בין עולם הקריירה התובעני לרכות האימהית, עד שאני ממש יכולה לחוש את גלגלי המוח חורקים ברעש, במטרה לשנות פזה. הגוף הנוקשה שעד עכשיו לבש חליפת עסקים של אשת העולם הגדול, מתמלא במין גמישות ילדותי כזאת נוכח המגע הרך שנכסף אל זרועותי.

" אז איך היה בגן?" אני שואלת בטון ציורי של מנחה בערוץ הופ בעודי מעדכת את רצועות כיסא הבטיחות "ציירת, שיחקת?, נכון שבגן סופר כיף לנו?"

גם לי וגם לפעוט שלי ברור לחלוטין שלא אקבל מענה ארוך ומעמיק לשאלות הללו, אך טקס שאילת השאלות לאחר שלא התראנו יותר משמונה שעות הוא דבר שלא היית חולמת לוותר עליו, אחרת איך אצדיק את עובדת היותי אם מעורבת בעליל.

בעודי הופכת בראשי מהו הדבר הכי מהיר שניתן להכין לארוחת הערב על מנת שאספיק עוד לקרוא מעט חומר עבודה הערב , נשמע קולו של הפעוט מהמושב האחורי

"קורקור"

"מה זה מותק? שאלתי בהסח דעת מגניבה מעט אל המראה

"קורקור" המילה הפכה תקיפה יותר מלווה בפיתול של חסר נוחות "קווווורקור"

"אתה רוצה קרקר.?" ניסיתי להבין את רזי השפה של פעוטות בגילאי שנה וחצי

"קורקור" צווח הקטן מתוסכל מחוסר יכולתי להבין את רצונו ולספק לו אותו במיידי, כנדרש.

"קורקור". עכשיו הוא כבר ממש בכה.

"עוד רגע נגיע הביתה" סובבתי את ההגה בחדות "ושם יחכו לנו כל הצעצועים שלך והאוטו, והלגו"

לעזאזל ,רמזור אדום בצומת הכי פקוק בעיר. בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו

"קורקור" בכה הקטן במושב האחורי ,פרצופו מאדים וידיו נשלחות אלי בבקשה לא מפוענחת. "קורקור."

בקושי רב סחבתי את הפעוט הצורח אל המעלית, מתפללת שאף נפש חיה לא תהיה עדה לסצינה ההזוייה הזאת. מה שקורה לי עכשיו זה הסיוט הכי שחור של כל אימא, לא, אני לא מתכוונת לעובדה שפעוט בן שנה וחצי מתפתל בזרועותיו מסרב בכל תוקף להישמע לי. עם זה עוד הייתי מסוגלת לחיות. הסיוט הכי נורא של כל אם זה פשוט לא להבין מה לעזאזל הוא רוצה, כך שאפילו הזכות להחליט אם זה מגיע לו או לא נשללת ממך לחלוטין.

"הנה קח דובי." אני מושיטה לקטן את הדובון האהוב אליו והוא בהחלטיות מופגנת משליך אותו לפינת החדר "קורקור" הוא מבקש בין שיהוק לייללה ,לכל השדים, למה תינוקות לא מגיעים עם מילון מונחים.

"אולי אוטו?" אני מנסה לפתות את בני העקשן "הנה תראה איזה אוטו אדום וגדול יש לנו כאן, אן אן אן" להצגה הפתאטית שלי אין קונים. בזה אחר זה נדחים כל הצעצועים מארגז המשחקים

וגם הבמבה, המשתיק הלאומי, אינה מצליחה להפיג את הנחישות שבה חוזר בני על הצהרתו

"קור- קור."

אחרי שלוש שעות של בכי בלתי פוסק אני מחליטה להרים טלפון לגננת. אולי בפיה תהיה התשובה מה זאת המילה המוזרה הזאת.

"קור קור?" היא שואלת בפליאה מנומסת ואני יכולה לחוש את החיוך מתפשט לה על הפרצוף.

"באמת מעניין. יכול להיות שהוא מתכוון לתרנגול שיש לנו בחצר. " היא פולטת באדישות שדי מתחילה להוציא אותי מהכלים. "עכשיו כשאני חושבת על זה, הבן שלך באמת מאוד מחובר אליו."

תרנגול!!!!!!!!!

מתי לכל השדים והרוחות הגיע תרנגול לגן.!!!!!!!!!

לא היו מספיק נרשמים אז החלטנו להתחיל ללכת על חיות. ???

"תדעי לך שזה מאוד מפתח אותם בגיל הזה וכל המחקרים ממש ממליצים על אינטרקציה עם חיות. " היא ממהרת לצטט מחקר שוודאי שודר באיזה תוכנית בוקר, כאשר אני מעיזה להרים גבה נוכח נוכחותו של החבר החדש בגן. "ושלך ממש אוהב אותו. כל היום רודף אחריו, מסתכל עליו, ופעם אפילו תפסתי אותו מניח כתר דמוי כרבולת על הראש וצועק קור קור, איזה דבר מתוקי זה."

יופי. הבן שלי חושב שהוא תרנגול. בשביל זה אני משלמת אלפיים שקל בחודש. מזל שהוא לא חושב שהוא נמר, על זה בטח היו גובים יותר.

אז המציאות ברורה. הפעוט נמצא בטריף תרנגולות ולא ממש מצליח לעשות את ההפרדה המתבקשת בין חיית המחמד של הגן, לסלון הבייתי שלי, בו לא צריך להיות גאון בשביל להבין, לא מסתובב אף תרנגול יפה כרבולת.

********************

"אני חייבת תרנגול" שיגרתי בקשה דחופה אל חמותי.

"תרנגול, שלם?"

"בטח שלם." התבלבלתי לרגע. "מה אעשה עם תרנגול בחלקים?"

"אני מכירה קצב מעולה" שמעתי בקולה ספקנות שאפילו מכשיר הטלפון לא הצליח למזער

 "אבל אולי כדי שתתחילי ממשהו צנוע יותר, אחרי הכל לבשל תרנגול שלם זה לא קל, זה דורש אימון. אולי תקחי כנפיים או שוק?"

"לא, לא" מיהרתי לתקן אותה לפני שאמצא את עצמי בקורס בישול לעופות.

"אני צריכה תרנגול חי, למשחק, לא לבישול."

"מי שמע דבר כזה" היא השתוממה מצדו השני של הקו "לשחק עם תרנגול , מי שמע שמשחקים עם אוכל, כבר אין משחקים נורמלים? ומה זה הצרחות האלה ברקע?"

"זה רק הקטנצ'ק רוצה לשחק" מיהרתי לכסות את השפורפרת בניסיון נואש לרכך את צרחות הקורקור שבקעו מהסלון."אני חייבת לחזור אליו."

מבט זריז באינטרנט העלה חמישים חנויות חיות מחמד באזורינו, רק לעשרה מהם היו תרנגולים ורק שניים עשו משלוחים. "הנה מגיע התרנגול שלך" הבטחתי לבני בעייפות, מתפללת שהשליח יגיע לפני שעת הרחצה. "תכף יבוא קורקור"

"מה זה?" שאלתי את השליח המנומנם שהושיט לי קופסת נעליים מחוררת

"זה החיה שלך. הנה כתוב לי כאן שהזמנת תרנגול. "

"אכן הזמנתי תרנגול " אישרתי את הכתוב על הפתקית הצהובה "אבל כאן יש אפרוחים."

המבט בעיניו הבהיר לי שאין לו שום מושג מה אני רוצה מחייו.

"הבאת לי אפרוחים ואני ביקשתי תרנגול" ניסיתי לגייס את מירב הסבלנות שעוד נותרה לי ולא להעיף עליו צלחת.

"כן, אבל אפרוחים בסוף הופכים לתרנגולים" הוא עשה מאמץ אילאי לחייך אלי "חלקם לפחות. הרוב מתים הרבה לפני שזה קורה. ככה זה אפרוחים, זן חלש."

"לא טוב." מלמלתי בקול חלוש "אני צריכה תרנגול ועכשיו. אין לי זמן לטפח זוג אפרחונים קטנים זעירי כרבולת ולקוות שלא יתפגרו לי על הספה בסלון. הזמנתי תרנגול וזה מה שאני רוצה. "

דחפתי לידיו את הקופסה ומיהרתי לסגור את הדלת. חובבנים.

כמה כבר קשה להשיג תרנגול. ניסיתי לעודד את עצמי בשיחת עידוד הכי מזויפת שחוויתי עד כה.

אחרי הכל אני גרה בתל אביב, לב ליבה של הקידמה. אין ספק שבמקום כלשהו בעיר נמצא תרנגול זמין שיסכים לבוא ולשהות כאן בדירת ארבעה חדרים עם נוף לים ושירות חדרים שפועל עשרים וארבע שעות. ...

אוף, אין אף אחד שפוי בעיר הזאת שיכול להשיג לי תרנגול!!!!!!

נכון אני מודה. תרנגול בדירה בלב העיר אולי לא נשמע הדבר ההגיוני ביותר שהיית מעלה על דעתך, אבל מה אני יכולה לעשות. הקטן רוצה תרנגול. ממש משוווה לאחד. ואיזו אימא אהיה אם אמנע ממנו בצורה ברוטלית כל כך את החיבור לחיית מחמד, מטורפת ככל שתהיה. הילד החליט.

"נוסעים לספארי" הכרזתי בקול שמח ומיהרתי להלביש את הקטן שהסתובב בבית בפרצוף נפול.

אם אינני יכולה להביא את מוחמד אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד.

מעודדת מהצעד רב התושייה תקעתי בכל אחת מדיו מכשיר פלא פון והתפללתי שיעסיקו אותו עד שנגיע לתרנגול.

"120 שקלים" הודעה לי קופאית משעממת שלעסה מסטיק בקצב מונוטומי  "ואם את רוצה לכלול בזה צפיה בסרט על הצלת הקוטינקו ביערות הגשם זה עוד חמישים שקלים לצופה.

"הוא בן שנה וחצי" הצמדתי את הפעוט אל שמשת הזכוכית. "נראה לך שמעניין אותו מי ומה הצילו את הקוטינקו?? כל מה שאני רוצה לדעת זה אם אפשר לקנות כרטיס מוזל רק בשביל הקורקור, כלומר בשביל התרנגול. "

"איזה תרנגול ?? " היא ממש התאמצה לא לעשות לי בלון בתוך הפרצוף.

"יש לנו טווס אוסטרלי עם כנפיים אדומות" היא דפדפה באיטיות בדפי המידע שברשותה

"ויש גם שקנאי רחב שפה ותוכי מדבר בארבעה שפות."

"סתם תרנגול פשוט" התחלתי לחוש את העייפות מצטברת לי בבטן.

"תרנגול כזה עם כרבולת שעושה קוקוריקו מזורגג ואולי אוכל כמה זרעונים קטנים על הדרך"

"יש לנו ציפור שיר ננסית" היא המשיכה להלאות אותי באינפורמציה כל כך לא חשובה

"ונדמה לי שגם כמה אפרונים שזה ציפור שהיא כמו תוכי אבל לא ממש כי היא לא צבעונית ולפי השם שלה את יכולה הבין את זה כי אפרוני זה כאילו מאפור..ו"

"רק תרנגול." קטעתי את שיעור הצפרות ושלחתי מבט אל התור שהתארך מאחורי

"תרנגול פשוט כזה. יש או אין??"

"אולי תנסי בחווה " היא עוד הספיקה לצעוק אל גבי המתרחק כשגררתי את הפעוט העייף אל המכונית בקושי רב. "בטח שם יש תרנגול."

"יופי. אולי אסע לאוסטרליה. לא. אוסטרליה זה לקנגרו. מזל שכאן מדובר רק בתרנגול.

עייפה ורצוצה מיום עמוס בקרקורים הגעתי אל הבית וזרקתי את הנעליים בסלון

זה הזמן להודות שתרנגול זה פשוט גדול עלי.

בתחושת החמצה קילחתי את הקטן, תקעתי קלטת של מלך האריות במכשיר (אולי יצוץ שם איזה תרנגול באמצע הג'ונגל) ונשכבתי על הספה באפיסת כוחות.

בערב גוללתי את הסיפור בפני בעלי, מושכת את תלעות היום ומוסיפה אנחת ייאוש במקומות המתאימים, מצפה לאות הזדהות ותמיכה על השכם נוסח את אימא מדהימה כי עשית מה שיכולת.

ממש.

"רגע " הוא קטע אותי באמצע הסיפור על הקופאית מהגהנום ויצא מהדלת

כעבור חצי שעה הוא חזר בחיוך גדול כשבידו שני תרנגולי פרווה מפוארים, מעוטרים כרבולת אדומה.

"קורקור" צרח הפעוט המאושר, נטש את בקבוק הדייסה ורץ אל הסלון בטפיפות קטנות.

"הנה קורקור, מה זה קורקור?" הוא ליטף את הכרבולת במבט מאושר.

"מאיפה הבאת את זה??" שאגתי אליו בנימה שלא הייתה מביישת את האריה בספארי.

"מהפנינג בקצה הרחוב" הוא הביט בה במבט מתנצל. "יש להם חיות פרווה מכל הסוגים, אפילו מרבה רגליים."

בתנופה אדירה נשכבתי על הספה, מאזינה לקולות בני הצוהל ונאנחתי.

למה לעזאזל אני לא חשבתי על זה.