כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    הברק

    86 תגובות   יום ראשון, 25/4/10, 20:17

      הברק - מאת אחאב בקר

    דפיקה בדלת. נקישה קלה, כמעט בלתי נשמעת. שעת אחר הצהריים.  בדלת עמד בדואי מרשים, צעיר וגבוה. כאפייה לראשו לבוש גלבייה לבנה.

    "אהלן, תיכנס תפאדל". הזמין אותו מלאכי לסלון הקטן בדירתו בבניין הלבן שנבנה בשיטה "טרומית" וכונה "רכבת".

    הבדואי ישב בפינת הספה והתכווץ לתוך עצמו.
     

    "אני כבר מבשל קפה, מה שמך?".

    "חסן". ענה ושתק.

    אשתו ובתו שחורת השיער יצאו לטייל בחוץ. לא היה צריך לומר להן. כך היה כשבאו אורחים בדואים. בנו ובתו הגדולים למדו הרחק במרכז הארץ בפנימיות. בעיירה הדרומית המאובקת לא היה בית ספר גבוה מיסודי. ילדים מכיתה ז' נשלחו ללימודים הרחק מכאן.
    לא הכיר אותו, אבל ידע כי לא סתם הגיע אליו. הבדואים תושבי המדבר נהגו לפקוד את ביתו כדי לבקש עזרה או עצה. פעם בהתנהלות מול השלטונות ופעם בסכסוך בין שבטים או משפחות.


    באלף תשע מאות חמישים ואחת, ירד לאילת לבדוק הצעה לשיכון זוגות צעירים. באמצע הדרך נתקע בלילה במחנה האהלים של עובדי סולל בונה. זריחת השמש והבוקר המדברי מצאו אותו שבוי בקסם המקום. כאן בנה את ביתו וכאן נולדו וגדלו ילדיו. לאנשים כמותו קראו "חלוצים".

    "תשתה, זה קפה אמיתי כמו שבדואים שותים." הגיש לו בפינג'אן.
     

    "מאיפה אתה מגיע"?

     


    "לא רחוק מבאר שבע, שם האהלים של המשפחה שלי. יש לנו גם אדמות ושדות חיטה. לפעמים אנחנו עוברים פה, בדרך לסיני".

    "במה העניין?" שאל את חסן, לאחר כמה דקות של דברי נימוס ושאלות כלליות.

    "ג'ומעה, מכיר?".

    "מכיר".

    ג'ומעה ומשפחתו חיו על אדמות שבאחריות הקרן הקיימת לישראל, בה עבד מלאכי בשנים האחרונות. היה עליו להכיר את הבדואים שחיו באיזור ולהיות איתם בקשר. להסביר להם איפה מותר לרעות ולבנות מאהלים ואיפה לא. הסיירת הירוקה עוד לא נולדה. עם השנים למדו לבטוח בו ולהיעזר בקשריו כמתווך עם הממשל ואפילו בינם לבין בדואים אחרים. מלאכי ידע לדבר ערבית בכמה ניבים. את הכישרון לשפות ירש מאימו. ילידת ירושלים שדיברה שוטף ברוב השפות שנשמעו בירושלים במחצית הראשונה של המאה העשרים. ערבית, תימנית, אידיש, ספרדית מתובלת בלדינו, טורקית, אנגלית וכמובן עברית. לא נלאתה מלתקן את העברית של ילדיה ונכדיה.

    "בקיץ ירדתי לסיני לבקר קרובי משפחה. בדרך, לא רחוק מפה עצרתי ללילה. לא ישנתי טוב והתעוררתי כשנחש ארסי זוחל עלי. נבהלתי, והנחש הכיש אותי. שכבתי לבד בוואדי וחיכיתי למוות שייקח אותי. עד הבוקר כבר לא יכולתי לזוז בכלל".

    "ראית איזה נחש? איך נראה הראש? אורך? מה צורת הזחילה?" הסתקרן מלאכי.

    "שפיפון. ראיתי בבוקר לפי עקבות הזחילה". השיב חסן.

    "בחושך הנחש ברח, כנראה נחש לא גדול. עד הבוקר שכבתי שם באפיסת כוחות. פתאום  שמעתי והרחתי קולות עיזים, אחרי כמה רגעים הרגשתי יד מלטפת את פני. ראיתי מטושטש אבל הצלחתי לראות נערה בדואית צעירה. הפנים שלה היו מכוסות אבל עיניה חייכו.
    "אל תדאג", אמרה לי, וקולה נשמע כענבלים באזני. השאירה את העדר עם אחיה הקטנים  ורצה להזעיק עזרה". סיפר חסן.

    "איזה מזל היה לך, מסוכן מאד הנחש הזה".

    "ג'ומעה בא ולקח אותי אליו למאהל. שלושה שבועות אירח אותי, וטיפל בי, עד שהבראתי ויכולתי להמשיך".

    "אז איך אני יכול לעזור לך ?".

    "העיניים של רולא, הנערה שהצילה אותי, לא עוזבות אותי. הברק פגע בי, אני רוצה אותה". 

    "זו בעייה קשה, אתה בכלל בדואי פלאח, וג'ומעה ממשפחה של רועי צאן".

    "והיא מובטחת למישהו אחר, עוד מאז שנולדה". הוסיף הבדואי.

    "דיברת עם אבא שלך ?"

    "כן, הוא מתנגד, אבל אם ג'ומעה יסכים לפגוש אותו, יבוא אליו וישלם את המוהר".

    "ורולא? יודעת מה אתה רוצה?".

    "יודעת. לא דיברתי איתה אבל היא יודעת. העיניים שלה אמרו לי הכל".

    "למה באת דוקא אלי?".

    "ניסיתי לדבר עם בדואים שמכירים את ג'ומעה, אמרו לי שזה רעיון לא טוב. ג'ומעה לא יסכים.

    אז אני פונה אליך, אתה החבר היהודי של ג'ומעה, אולי הוא יקשיב לך. הבדואי לא יכול לצאת נגד המסורת, אתה יכול אולי לנסות".

    "הבנתי". הנהן מלאכי.
     

    "תראה, אני לא בטוח שאוכל לעזור, אבל אני מוכן לנסות. תגיד לאבא שלך לפגוש אותי בשוק בבאר שבע ביום חמישי. הרבה בריאות ודרך צלחה"  נפרד מחסן.

    "מי זה? הפנים שלו לא מוכרות לי?" התעניינה האישה כשחזרה עם הבת הצעירה.
     

    "הוא רוצה שאעזור לו להתחתן עם הבת של ג'ומעה, הלך לאיבוד בתוך העיניים שלה".

    "אולי תפסיק לעזור לכל העולם ותתחיל לדאוג לעצמך ולמשפחה שלך"? רטנה.

    "מה זה עניינך? חסר לנו משהו בחיים?"
     

    "כל היום אתה בדרכים, נוסע בשטח ומטייל. מישהו משלם לך את כל הדלק והוצאות הרכב? אותו כסף אם נסעת או לא. מספיק אתה נותן מעצמך. הילדים של ג'ומעה לובשים את הבגדים הישנים שלנו. תראה לי  בדואי אחד בסביבה שלא לקחת לקופת חולים, או למשרד הפנים בבאר שבע".

    "טוב די כבר, אל תתערבי, הגזמת לגמרי". התרתח לעומתה.

    "זה מה שאומר לי מנהל הבנק, כשאני מבקשת אוברדראפט".

    "די, די, יצאתי, הולך לראות את השכונה החדשה שבונים. רוצה לבוא?"

    "אני רוצה" קפצה אליו אפרת, הבת הקטנה.

    "בואי בובה, נראה אולי המכולת תהיה פתוחה לארטיק. אחר כך ניסע לבור היעלים. אולי יהיה מזל ונראה כמה".

    הכיר את המדבר היטב והצליח להגיע לכל מקום בחוש ובהתמצאות מרחבית טבעית. רכוב על פורד אסקורט לבנה, ביקר את הבדואים שנדדו בשטחים הרחבים וחנו בערוצי הנחלים החרבים. ידע איפה לחפש אותם בכל עונה לפי כמות הגשמים שירדה והעשב שנותר באפיקי הנחלים. לא הבין במפות ובעזרי ניווט. באותם הימים היעלים פחדו מבני האדם והתחבאו מפניהם. כיום ניתן למצוא יעלים רועים במדשאות העיירה המאובקת, מחטטים בפחי הזבל, וזוללים גינות נוי ללא פחד מבני האדם. 

    "נעצור כאן ונעלה ברגל לראש הגבעה, נתקדם לאט ובשקט ונצפה בהם מלמעלה. ככה הם לא יברחו".

    "אבא  יעל אחד צולע, מה יש לו"?

    "לא יודע, אולי נתפס בחוט תיל, אולי נפצע סתם. אשאל מחר את הבדואים".
     

    השוק בפאתים הדרומיים של באר שבע המה אדם. בדואים מכל קצוות הנגב הגיעו כדי למכור ולקנות. צאן, גמלים, מזון, בגדים ולהחליף מידע.  מלאכי אהב להסתובב בשוק, לקשקש עם הבדואים להתחבר ולשמוע סיפורים. לפעמים התלוותה אליו אפרת בתו הקטנה.

    "אבא אני רוצה כזה כלי". הצביעה על סיר נחושת קטן עם פיתוחים.

    "למה דוקא כזה?"

    "הוא מתאים לשטיח הבדואי שלי".

    "אז למה שלא תיקחי גם את הכוסות הקטנטנות שם?"

    "אבא הנה חסן, הבדואי שהיה אצלנו שלשום".

    חסן ואביו ישבו בקצה השוק שתו קפה ועישנו נרגילה.

    "חסן הבן הבכור שלי הגיע לפרקו. יכול לבחור כל כלה במשפחה שלי, אבל הוא לא רוצה". הסביר אביו של חסן.

    "הברק פגע בו. הוא לא מוכן לשמוע על אף אחת  חוץ מעל רולא, הבת של ג'ומעה. ניסיתי לשכנע אותו שזה יעבור. קצת זמן והשיגעון יעלם. ימצא אישה טובה מהמשפחה. אבל הוא מתעקש, לא עוזר כלום".

    "אבו חסן, אתה תהייה מוכן ללכת אל ג'ומעה?"

    "אני לא מכיר אותו. יכול להיות שהוא איש טוב ועשיר או דל ועני. זה לא משנה לי. הרבה אעשה בשביל חסן בני. אם ג'ומעה יסרב אוכל להבין אותו. אנחנו לא משפחה ואין לו סיבה לתת את בתו לזרים. עם המוהר לא תהיה בעייה." .

    "טוב, אני מוכן לנסות, הסיכויים קטנים. אבל אם הברק בחר להכות את חסן, מי אני שאתווכח". קרץ וחייך אל אבו חסן.

    "אתה איש טוב מלאכי, אין הרבה כמוך. לך לג'ומעה ואלוהים יהיה בעזרך".

    ==
    שבת בבוקר.

    "אני נוסע לחפש את ג'ומעה, לספר לו על חסן והברק. אחר כך ניסע לבורות לוץ לראות את הפריחה. מישהו מצטרף אלי?". הציע תוך כדי ,שטיגן חביתות ירק בזמן שהתעוררו בני הבית.

    "איך תמצא אותו , ומי אמר לך שהוא במאהל?" הקשתה אשתו.

    "מה את דואגת, אם לא נמצא אותו, הוא ימצא אותנו" התלוצץ.

    "מתי חוזרים ?  ניקח קצת אוכל, עד שאתה תמצא את ג'ומעה, ונעשה פיקניק בדרך. לפחות לא נחזור רעבים". השלימה האישה עם גורל יום המנוחה.

    ליד בה"ד 1 - בית הספר לקצינים פנה מערבה לכביש המוביל להר חריף. במושב האחורי הצטופפו שלושת ילדיו. הגדולים חזרו לסוף השבוע ולא רצו להחמיץ טיול בשטח. כמעט ולא נסעו מכוניות בכבישים הנידחים. כיום ניתן למצוא בדואים רבים ביישובי הקבע הצמודים לכבישי הנגב. אבל באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, עדיין התגוררו רחוק מיישובים ומצירי התנועה המודרניים. הקיום והפרנסה לא היו תלויים בתחבורה ובקרבה למקומות התעסוקה כמו היום.

    המכונית הלבנה המאובקת סטתה מהכביש דרומה לדרך העפר.
     

    "לאיפה אתה נוסע ?אתה בטוח שאנחנו לא בתוך שטח אש?"

    "תרגעי, שבת היום, לא יורים". חייך אל אשתו שישבה במושב הקדמי לידו.

    "במדרון השלוחה מימין יש עדר ושלושה רועים, אולי נשאל אותם". הצביעה חגית, הבת הגדולה.

    כשהתקרבו זיהה את רולא. פניה מכוסות ועיניה נוצצות, מלווה בשניים מאחיה הקטנים. רועים את הצאן על מדרון הגבעה הצחיחה.

    "תראו, היא לובשת את הסוודר הישן שלי". צחקה חגית..

    "אהלן  וסהלן" בירך אותם.

    "אה, מלאכי". זיהתה אותו.

    תוכלי לכוון אותנו? איפה נמצא ג'ומעה"?

    "תמשיכו ישר בואדי, ליד העץ הגדול יש שביל שעולה בתוך עוד ואדי שמאלה. היית שם פעם". נזכרה.
    "אין בעייה, הרבה בריאות" נפרדו ממנה.

    "העיניים שלה באמת מיוחדות" העירה אפרת הקטנה.

    "כמו עז, זריזה וגבוהה, אפשר להבין למה חסן השתגע ככה". הוסיפה האם.
     

    במעלה הואדי שכן המאהל של ג'ומעה, בדיוק במקום שזכר מלאכי. לאחר דקות ארוכות של חיבוקים וברכות, התיישב מלאכי בצל האוהל, ושטח את סיפורו המיוחד בפני ג'ומעה.
    אשתו ומשפחתו התכבדו בתה מתוק באוהל הסמוך.

    "תבין, אין לי כוונה להתערב בעניינים לא לי. חסן הבטיח כי לא נגע ברולא. אפילו לא בשערה מראשה. הבחור כמו מוכה ירח, שיגע את אבא שלו ואת מי לא. אתה חושב שזה מקרה? שרולא הצילה אותו מהנחש?"

    "מלאכי, אתה אדם טוב ומכובד. שמך ידוע בקרב הבדואים במדבר. שמעתי על המשפחה שלו. פלאחים. אתה צריך להבין שאני לא יכול לענות לו  בחיוב. הנערה מובטחת ותתחתן בשנה הבאה עם בן אחי". פסק ג'ומעה.

    "אתה איש נכבד  ואומר דברים של טעם. ג'ומעה,  תבין זה לא סתם מקרה, הברק הכה בחסן. אמרתי לו שאין הרבה סיכוי שתסכים. מה למסור לו ? ".

    "אל תמסור לו כלום, אני כבר אדאג לזה, אם אשנה את דעתי אודיע לך". השיב ג'ומעה.

    בדרך חזרה חלפו ליד העדר, ונופפו לשלום. אחיה הקטנים של רולא נופפו בחזרה. דמותה דקת הגו של רולא השותקת ומתבוננת בהם ליוותה אותם בדרכם חזרה.

    "אין סיכוי, אבא שלה לא ירצה אותה רחוק ממנו" אמר מלאכי.

    "עצוב לראות שמישהי בגיל שלי חייבת להתחתן לפי רצון ההורים". העירה חגית  הגדולה.

    "אלו הכללים. ככה הם חיים כבר הרבה מאות שנים. ההורים קובעים ולרוב זה מצליח. מה את חושבת שרק הצעירים מבינים? חכי נראה איזה אביר על סוס לבן תביאי לנו. תהיי בטוחה שאימא תבחר לך חתן נהדר". צחק מלאכי.

    "נהדר? כמוך? רק זה חסר לי" נדלקה חגית.

    "לא לא, רק זה לא, עוד פורפרה מתרוצצת במדבר". תרמה האם את חלקה לדיון המתלהט.

    "שמעתי שיש מים ופריחה בבורות לוץ, נעלה לראות? הרגיע מלאכי.

    "אולי נאכל שם סופסוף, הרעבתם אותי כבר מרוב דיבורים על ג'ומעה ועל חתונות". אמר הבן השתקן.

    הקיץ חלף והפרשה המוזרה כמעט ונשכחה. 

    באחד מימי הסתיו חזר מלאכי מהעבודה לביתו. בכניסה הבחין בחסן המחכה לו.

    "אהלן, ברוך הבא, בוא תיכנס אלי הבייתה".

    "לא, אני לא יכול. באתי להזמין אותך לחתונה שלי, בעוד שבוע. לכבוד יהיה לי ולמשפחתי  לארח אותך באוהל החתונה".

    "מברוק, מאיזה משפחה הכלה?"

    "מהמשפחה שלי, בת דודה, אישה טובה".

    מלאכי לא התאפק, "עשית בחכמה כשהקשבת לאביך. תגיד לי רק דבר אחד אם אתה יכול. מה קרה לברק?"

    חסן שתק לרגע ואז חייך והשיב - "הברק לא פוגע בבדואי פעמיים. פעם אחת, זה כבר מזל גדול".

    דרג את התוכן:

      תגובות (86)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/2/12 19:38:
      כשרוני כתמיד:)
        1/2/12 01:48:

      העיניים של רולא והברק , מי יכול להם ? :)

        25/7/10 12:22:
      איך בקר ,אם אפשר לשאול? מהגליל? אמנון
        13/7/10 21:48:
      אחאב שלום וערבא טבא,הממשק בעוכרי-לא הצלחתי לצערי לקרוא את ההודעת מייל "אודות הברק" בינתיים,אז בברכה אמנון.אגיב אם אצליח לפתוח.הממשק....שישק....
        13/7/10 18:57:

      צטט: אגמנון 2010-07-11 17:42:53

      תגיד אחאב יקירי, ומהיכן אתם אם מותר לשאול, כי כל האוירה מוכרת לי טוב מאוד כי אני בן רביבים.....גם אצלנו הותיקים מרבים לספר על שייך עודה והעזעזמה ועוד.....

       

      אגמנון -

      יש מקורות השראה משפחתיים, יחד עם קצת מחקר והיכרות אישית....תודה על השאלה

      מקבל כמחמאה

      אחאב

        11/7/10 22:31:
      כהרגלך, סיפור סוחף
      תודה
        11/7/10 17:42:
      תגיד אחאב יקירי, ומהיכן אתם אם מותר לשאול, כי כל האוירה מוכרת לי טוב מאוד כי אני בן רביבים.....גם אצלנו הותיקים מרבים לספר על שייך עודה והעזעזמה ועוד.....
        11/7/10 17:42:
      תגיד אחאב יקירי, ומהיכן אתם אם מותר לשאול, כי כל האוירה מוכרת לי טוב מאוד כי אני בן רביבים.....גם אצלנו הותיקים מרבים לספר על שייך עודה והעזעזמה ועוד.....
        4/5/10 17:53:

      יופי של סיפור. אהבתי.

      סמדר

        3/5/10 17:18:


      אהבתי את הטיול למדבר ואת אוהלי הבדואים

      שהם מסתורים בשבילי.

      סיפור יפה.

        3/5/10 01:54:


      יופי של סיפור.

      אהבה מוצאת תמיד את הדרך.............

      מירה

        1/5/10 19:13:

      חברי, סיפורך מעולה.
        1/5/10 07:27:

      מאד מציאותי, קולח , ומרתק. עם טעם הקהווה המריר ואבק המדבר והגללים.

      תודה לך אחאב על סיפור מקסים.

      מאד התאים לי לקפה של בוקר שבת

      נהנתי מאד

      שאפו

      סוקראטס

        29/4/10 23:23:


      אוווווף!!! שוב המציאות ניצחה???? איזו בעסה!!!

      נו טוב, לפחות הסיפור היה מרתק וכייפי. ואהבתי שקראת לו "מלאכי" כיאה לאישיותו.

      אחאב ידידי,

      מה שבטוח שהברק מכה בך שוב ושוב וכתוצאה אנחנו נהנים!

      אתה פשוט משהו מיוחד! *

      (-:

        29/4/10 06:01:

      חזרתי לככב, כמובטח *****
        28/4/10 19:06:


      איזה עונג הסיפורים שלך...

       

      הם זורמים ומושכים ולא ניתן להניח אותם עד שמסיימים וכתמיד הסוף מפתיע...

        28/4/10 17:58:


      הידעת?

      בדואי מכין תה מתוק כשאתה מגיע

      כי הוא שמח שבאת

      וקפה מר כשאתה עוזב

      כי הוא עצוב שאתה הולך

        28/4/10 04:43:

      אכן, סיפוריך תמיד מצליחים לרתק אותי

      אתה כותב באופן קולח ומרתק

       

      נפלא *

        27/4/10 15:49:


      תענוג לקרא אותך.

      *

        27/4/10 10:00:
      סיפור מעניין.
        27/4/10 09:34:


      לא נכון, הברק פוגע גם פעם שלישית, כשקוראים את סיפורך המרתק!

      *

      אלומה

        27/4/10 08:41:

      תודה לך על סיפור מרתק.

        27/4/10 07:13:

      צטט: OCN 2010-04-25 22:04:20


      איזה סיפור יפה וכתוב נפלא. דרך אגב גם סבתא שלי הייתה מירושלים אני דור 8 בארץ והיא דיברה לדינו ערבית אידיש מתובלת עם עברית בקיצור מיש מש.

      חשבתי על הסיפור שלך ובעצם גם אצל הדתיים עושים שידוכים. לרוב הם מצליחים או שלא . כמו אצל הבדווים שלך מי יודע את האמת?

      בכל אופן מאד מאד אהבתי

      כמובן מככבת ובגדול (אל תגלה אנילא מככבת לכל אחד)חיוך

       

      בתור אימא לבת חרדית שהתחתנה בשידוך,

      אני חייבת לציין שזה ממש לא אותו הדבר.

      ההחלטה היא רק של הבת או של הבן אם להסכים

      לשידוך. אולי אכתוב על זה פוסט בקרוב.

      בכל מקרה אחאב הסיפורים שלך ניפלאים, מעניינים,

      נהנית לבקר פה כל פעם מחדש.

       

        27/4/10 06:42:


      טוב אם זה סיפור אמיתי, אז יש בו ריאליות שלא תמיד היינו רוצים למצוא בסיפורים.

      תן לנו חלומות פנטזיות אהבות בלתי אפשרויות. מה אכפת לי מהחיים הממשים.  יש את זה לכולם. 

       זה היה יכול להזיל דמעה אם בניגוד למסורת, לכללים הנוקשים הוא לא היה מוותר והאהבה הייתה מנצחת.  אז היו יסורים בדרך, מפלות, אולי גם אסון, אבל רגע של מגע בין העיניים והלהט שלו היו הופכים חלום למציאות. אז אם לא במציאות לפחות בסיפורים. ואם לא אצלינו אז לפחות דרך האחרים נוכל להתמוגג ולהאמין שיש דבר כזה הנקרא אהבת האמת. זוכר את הסרט ה'נסיכה הקסומה'  בכל פעם שאני רואה אותו אני עדיין מזיל דמעה.

        26/4/10 22:15:

      מעניין ומרתק...

      יופי של כתיבה!

        26/4/10 21:20:

      היכה בי ברק הסיפור שלך:)

       

      יופי של כתיבה, מרתק.

        26/4/10 21:04:

      מצויין! כיף לקרוא אצלך!
        26/4/10 20:39:

      ממש מרתק.איש מוכשר בכתיבה אתה.הכנסת אותי לאווירה המיוחדת שיצרת.
        26/4/10 20:11:

      בורא במילים אתה, יקירי...

      מקסים בעיני..

      חיבוק ענק וכוכב

      מתובלת

        26/4/10 19:58:

      סיפור מקסים.

      :-)

        26/4/10 19:52:


      אחאב ידידי

      אין לי מה להוסיף על מה שנאמר כבר

      לקחו לי את הבכורה .

      מצטרפת לשלל המחמאות.

      יפיפה .

        26/4/10 18:07:

      נהדר איך שאתה יודע לספר סיפור

      לכבוש את הלב בכתיבתך המשובחת

      קוראת ומתמוגגת סכל פעם מחדש

      מתפעלת....

      מוכשר קולח, ואנטלגנטי.

      סיפור עם אמירה....

      שפעם אחת כשהרעם פוגע בנו

      רצוי ללמוד מזה לבאות.

      אהבתי.

      תודה.

        26/4/10 17:46:


      הברק לא פוגע פעמיים.... יפה!

      . ..

      נהניתי ! :))

        26/4/10 17:20:


      סיפור יפה וסוחף.

       

      תודה

        26/4/10 14:31:

       

      שעת ערב. מאהל בנוה מדבר. בדואים במעגל לוגמים קפה חריף מספלונים מעוטרים. שניים שואפים מן הנרגילה ואחד הזקנים מספר את סיפורך...

        26/4/10 14:03:

      אחחח א ח א ב

      כתיבתך סוחפת
      הסיפור המועבר  - מציאותי ....

      זאת מציאות ...ולא רק אצל הבדוואים ...

      בעדות מסויימות, הזיווגים בין הבנים והבנות ,

      נעשים עוד בהיותם קטנים ..

        26/4/10 12:54:

      צטט: אילנה אדנר 2010-04-25 20:44:01


      אוייש!

      ואני כל כך רציתי שיתחתן עם רולא!

       

       

       

      גמני:)

        26/4/10 12:35:


      אין מה לכתוב שלא כתבתי בעבר !

      נפלא !!!

        26/4/10 12:07:


      ספור נפלא. קראתיו בשטף.

      ספור אהבה ממש בינך לילדיך לאשתך

      לסביבה שלך.

      כמה טוב להיות הרוב ולא המעוט בבחירות,

      בחירות.

      אם אין חירות לבחור אהבה

      זה לחיות במסגרת עם כבלים ושלשלאות

      וזה הרבה פעמים נכון גם לנו

      המתיימרים לחשוב שאנחנו באמת בני חורין.

        26/4/10 11:53:

      פשוט, יפה ומרתק. *

      תמיד נעים מאוד לקרוא את סיפוריך.

      זיוה הרץ

      מאמנת אישית להעצמה

      לגלות את העוצמה הטמונה בך

       

        26/4/10 11:09:


      כתיבה נהדרת,

      הדמויות,הנופים הנאה !

      גרטה*

        26/4/10 10:40:


      מה עוד נוסיף על מה שנאמר....:)

      היפה בכתיבתך שתמיד אתה מפתיע ומחדש.

      נעים להיות כאן בין הסיפורים שלך...:)

      תודה

      .

      בלוז

        26/4/10 09:16:

      תקבל ממני בנדיבות עוד כוכב על הסיפור המרגש שכתבת. תודה.
        26/4/10 09:02:

      בוקר טוב לכל המגיבים המגיבות המככבים והמככבות....!!

      המון תודה על התגובות החמות והכוכבים המלבבים.

      פשוט כיף :)

        26/4/10 08:43:


      אחאב

      יש לך כשרון מיוחד לקחת את הקורא אל נבכי המתח והעלילה

      הייתי שם ממש בין הצאן וברק העיניים של הבדואית היפיפיה

      פרסת מסורת לצד סיפורת

      ואהבתי כל מילה .

      שיהיה יום מקסים .

        26/4/10 08:30:

      כתיבתך סוחפת ומרתקת...:)

      תענוג..

        26/4/10 07:50:


      סיפור נהדר. נהניתי מאוד.

      כוכב.

      *

      איזה סיפור מקסים

      סיפור מדבר

      אני אוהבת.

      לאורך כל השתלשלות העלילה חשבתי לעצמי:

      או, איזה יופי, זאת אהבה.

      לא כמו כאן, בחברה המערבית מדפדפים מהר לדבר הבא.

      קיוויתי שאכן יקרה הנס והוא יתחתן עם "מכת הברק".

      נו, טוב. אני אוהבת אגדות בסגנון והם חיו באושר ועושר...בלה בלה..

       

       "הברק לא פוגע בבדואי פעמיים. פעם אחת, זה כבר מזל גדול".

      הסיום הזה.

      הביא לי ת'דמעות לעיניים. :-)

      וזה יילך אתי היום.

       

      תודה.

        26/4/10 06:48:

      ואתה מכיר את המדבר.
        26/4/10 05:01:


      חבל..... דווקא סמכתי על הברק......   צוחק

      .

      כהרגלך

      סיפור מסופר מקסים

        26/4/10 03:49:
      סיפור עם טעם של פעם.....
        26/4/10 03:05:

      אוהבת סיפורים בדואיניים כאלה.

       

      אתה מספר נפלא.

        26/4/10 01:51:

      עוד סיפור נפלא. ציפיתי ל"הפי אנד". לא יצא. מה לעשות, הברק לא מכה פעמיים.

      בני

        26/4/10 00:57:

      אקרא  מחר בבוקר

      כעת מאוחר בלילה ואני חולה

      אולי ברק אחד- אבל אני שומעת אצלי בראש את הרעמים שממשיכים להתגלגל....

      מרתק!

        26/4/10 00:52:

      סיפור של נופים והווי עם אהבה ואכזבה ושיקום הפגיעה.

      כתוב נהדר ומרתק.

      תודה,

      רמי

       

       

        25/4/10 23:44:
      סיפור אותנטי. רואה שאתה מכיר את האזור וגם את המנטליות :)
        25/4/10 23:43:

      מרתק תודה
        25/4/10 23:16:

      מהנית לקרא אותך

      אהבתי את הזרימה של הסיפור

      ואת החיוך של חסן במשפט הסיום.

        25/4/10 23:01:

      מצטרפת לתגובות שלפני.  ובנוסף..

      צורת הכתיבה שלך, בעלת טביעת אצבע אישית כל כך ברורה, שנראה לי שאזהה אותה גם אם לא אדע שאתה כתבת.

      החלוקה הזו שלך לפסקאות קצרות כל כך נעימה לקריאה. כיף!


      אהבתי את הפוסט

      הוא פשוט נפלא

      תודה על השיתוף

      אלין*

        25/4/10 22:33:


      אני מבינה שמנסיון אתה כותב... :-))

      [אני מחייכת]...

      מנסיוני אני אומרת שהוא צודק

      ודי לחכימא ברמיזא..

       

      כתוב היטב

       

      כנראה גם עשית עבודת תחקיר טובה

       

      אהבתי מאוד ! :))

       

      תודה

        25/4/10 22:26:


      סיפור מרתק...

      לך*

        25/4/10 22:13:


      איזה יופי של סיפור, כל התיאורים של הטבע והכל ככך ריאליסטי,

      ולגבי סיפור האהבה:

      מסר מעניין, ניתן להסתפק בברק שבלב.

      (ברק שפוגע פעמיים יכול לחשמל למוות:)

        25/4/10 22:04:


      איזה סיפור יפה וכתוב נפלא. דרך אגב גם סבתא שלי הייתה מירושלים אני דור 8 בארץ והיא דיברה לדינו ערבית אידיש מתובלת עם עברית בקיצור מיש מש.

      חשבתי על הסיפור שלך ובעצם גם אצל הדתיים עושים שידוכים. לרוב הם מצליחים או שלא . כמו אצל הבדווים שלך מי יודע את האמת?

      בכל אופן מאד מאד אהבתי

      כמובן מככבת ובגדול (אל תגלה אנילא מככבת לכל אחד)חיוך

        25/4/10 21:52:

      צטט: luis56 2010-04-25 20:37:00

      סיפור יפה, נעים ורך

      נשמע אפילו די אמיתי.

       

       

      גם לי נראה ככה.

       

        25/4/10 21:38:

      חכם:)

      פצועי האהבה יכולים להחלים רק ע"י מי שפצע אותם.

        25/4/10 21:25:

      מצויין :)

       

      בכל זאת נגמר בטוב :))

       

      אהבתי מאוד את הסיפור .. 

        25/4/10 21:20:


      אחאב .

      אני נפעמת מכשרון הכתיבה שלך

      בכל פעם מחדש.

      ונהנת לחזור לקרוא שוב ושוב.

      אתה כותב נהדר !

      ערב נפלא *

        25/4/10 21:17:
      סיפור קצר? העיקר שזה כתוב טוב. (-:
        25/4/10 21:14:


      כל כך פשוט אמיתי ומורכב סיפור מרתק

      תודה ששיתפת

        25/4/10 21:04:

      אהבתי...נשיקה

       

        25/4/10 20:59:
      יופי שצ סיפור* תודה אחאב עבור ההנאה.
        25/4/10 20:53:


      קשה לאהוב כשזה חד צדדי (:

      יפה .

        25/4/10 20:52:

      כוכב

      מרתק לקרוא אותך.

        25/4/10 20:47:


      סוף טוב הכל טוב.

        25/4/10 20:44:


      אוייש!

      ואני כל כך רציתי שיתחתן עם רולא!

       

       

        25/4/10 20:41:

       

       

       

      אתה כותב נהדר....

        25/4/10 20:40:

      צטט: luis56 2010-04-25 20:37:00

      סיפור יפה, נעים ורך

      נשמע אפילו די אמיתי.

       

      מצטרף. יפה מאוד.

      *

       

        25/4/10 20:39:


      הברק אולי היכה בו פעם אחת, אבל הרעם ימשיך להדיר שינה מעיניו כל החיים.

       

       

      מאד אהבתי!!

       

      רותי.

        25/4/10 20:37:

      סיפור יפה, נעים ורך

      נשמע אפילו די אמיתי.

       

        25/4/10 20:36:

      פשוט מעולה
        25/4/10 20:35:


      עם מעט כיפופים והתאמות סיפור כזה יכול לקרות גם "אצלנו".

      פתגם בדואי: "המאוויים הרבה יותר מתוקים מן ההתגשמות שלהם".

        25/4/10 20:33:


      ועדיין חסן בליבו זוכר את הברק שהיכה בו - רולא

      אהבתי את סיפורך וקראתי אותו בשקיקה

      תודה ידידי על השיתוף

      * כוכב מנצנץ ממני

      חיה

        25/4/10 20:32:

      הסיפורים שלך מרתקים אותי כל פעם מחדש

      אוהבת את כתיבתך הקולחת.

      סיפור אותנטי/רומנטי יפהפה

       

      כמה שאפשר ללכת שבי אחר עיניים...(-:


      * אחזור לקרוא כשאוכל, תודה ששיתפת.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל