"אני אומרת לך שקראתי על זה באיזה מגזין צרפתי להורים וילדים" אמרה יעל בקול חד,ערבבה את ההפוך שלה לגמה ואחרי עיוות קל המתיקה אותו בעוד סוכרזית, השלישית במספר."וזה ממש עובד. אצל הצרפתים אין דברים כאלה ילדים עשרים וארבע שעות."

המקום, בית קפה קטן במרכז פארק המדע בשעת הצהריים, השעה הכי פקוקה ביום. כל אנשי המשרדים וההיטק המאכלסים את הבניינים הגבוהים והאפורים, פורצים החוצה כמו עכברי מעבדה, מבקשים לעצמם מעט שמש ואוויר צח, לנשום משהו אחר מלבד מיזוג מרכזי.

כמו בכל הפסקה גם הפעם השיחה סבבה סביב הנושא המדובר ביותר אצלנו, לא. לא טיפולי יופי או תנוחות סקס נועזות, אלא דווקא התוצר של התנוחות, ילדים.

פעם עוד ניסינו, בהסכמה שבשתיקה לנצל את ההפוגה מהלחץ לא רק לטעימה קולינרית מתבקשת, אלא גם להחלפת אינפורמציה סתמית ככל שניתן, בניסיון להוכיח לעצמנו שהנה, יש לנו נשות העולם הגדול, עוד דברים לדבר עליהם מלבד ילדים, אך כשנוכחנו לגלות שהשיחות מתנהלות בעצלתיים, נעות בעיקר בין רכילות פוליטית שהתבססה בעיקר על שמועות וחצי דיווח שאחת מאיתנו קלטה ברדיו בדרך לאסוף את הקטן מהגן וניסיונות נואשים לדלות מהזיכרון פיסות אינפורמציה תרבותיות שיכולות להניע את גלגלי השיחה (מתי לכל השדים קראתי לאחרונה איזה ספר טוב) נכנענו לאיתני הטבע וחזרנו לנושא היחיד שבאמת מעניין אותנו.

הפעם הייתה זאת יעל, אשת שיווק בחברה שפירטה באריכות על נפלאות תרמתו של הזמן האישי שלך "המרחב הפרטי של האישה" ככה הגדירו זאת במבטא צרפתי, הזמן שלך עם עצמך, מנותקת מכל העולם, זה חיוני על מנת למלא מצברים" היא המשיכה להרביץ בנו תורה ואנחנו, נשות העולם הגדול הנהנו בהסכמה, קוברות את העיניים בצלחות עם אורז ושניצל פריך, מפחדות להשיר מבט שיבהיר שמזמן כבר שכחנו מה זה הצירוף הזה "זמן פרטי".

בערב כשהתיישבתי מול הרי הכביסה מציצה בזווית העין על החבלן הקטן ששיחק לו על השטיח

גמלה בליבי ההחלטה שככה זה לא יכול להימשך. "אין לי את העולם של האני שלי." קוננתי בייאוש לבעלי היקר כשנכנסנו אל מתחת לשמיכה. "האני הנשי שלי זקוק לביטוי שלו, לאמירה שהוא קיים."

המשכתי את הנאום מקווה שאמצא מספיק מילים לא ברורות על מנת להבהיר את הנקודה שלא ממש הייתה ברורה לי.

"את הולכת למספרה פעם בשבוע " סידר האדון את הכריות מאחורי גבו ונטל את השלט "זה ביטוי לאני הנשי שלך לא?"

"מספרה זה אקט חיצוני שנועד על מנת שאראה טוב בכל רגע נתון" הבטתי בו בכעס

"אני מדברת על התחברות לאני התרבותי הנשי, לאינדווידואל שבי. לאישה שהיא לא אימא, לא אישתך, אפילו במגזין הזה דיברו על כמה זה חשוב ש.."

"אז אולי תעשי מנוי ללאישה?" הוא כבר היה מרוכז באיזה סרט מתח שריצד לו על המסך.

"שמעתי מאימא שלי שיש שם כתבות נורא מעניינות ."

"אני מדברת איתך על המרחב הפרטי שלי  ואתה שולח אותי למגזין נשים?" עברתי למצב ישיבה והבטתי בו. "אתה כזה גבר"

"אני באמת לא מבין מה את רוצה." הוא נאנח אנחה שקטה הדף אותי קלות לאחור, לא מתיק את עיני מהמסך.

"מה שאני רוצה זה שעה בשבוע לעצמי, ללכת לים, לטייל ברחובות. להיות אני וה..אני שלי."

"וזה מה שיגרום לך להיות מאושרת ולפסיק הפריע לי להתחבר לאני של הסרט ?"

"כן" הנהנתי בהסכמה "שעה לבד תעשה את זה. מה דעתך על מחר , מחר זה רעיון טוב."

"יופי. " הוא נשען לאחור שמח שהדיון הסתיים. "קחי אותה כבר ותפסיקי להסתיר."

למחרת היום קמתי ברעננות מחודשת שלא הכרתי. שעה לעצמי. לאחרים אולי זה נראה דבר זניח, בהחלט לא משהו שצריך לגרום לי לפזם ולפזז כמו תקליט של שנות השמונים, אך עבורי, האם העובדת, הבובה על קפיץ שלא נחה לרגע, היה זה אירוע היסטורי בחשיבותו.

כל היום תיכננתי והפכתי בראשי מה אעשה בשעה שלי, כל כך הרבה רעיונות ומעט כל כך זמן.

בדמיוני ראיתי את מבטן רווי הקינאה של הנשים האחרות שיגלו שאני, בניגוד לכל העולם, לא נותנת לאינפורמציה קריטית מאיזה עיתון צרפתי לחלוף לי מעל הראש, אלא מיישמת הלכה למעשה ונלחמת על איך זה היה? "הזמן הפרטי שלי."

אולי אפגוש חברה בבית קפה או אקפוץ לקנות לקטן נעליים. הישנות כבר נורא לוחצות לו בבוהן. הרהרתי ביני לבין עצמי בדרך למכונת הצילום. לא. זה חייב להיות זמן איכות שלי עם עצמי. בלי חברות, בלי סידורים. נטו אני ואני. אז אולי אלך לטייל בחוץ... שלחתי מבט ארוך אל היום הסגרירי שהסתמן לו בחוץ וחיבקתי את כתפיי, גם טיול בגשם זה נחמד.

לא משנה. כך או כך מה שחשוב זה שזכיתי בזמן שלי.

ככל שהשעות חלפו קוננה בליבי המחשבה הלא סימפטתי שלמעשה אין לי חצי מושג מה אעשה עם עצמי. לקראת הפסקת הצהריים כבר קיוותי לשכוח מכל העניין הזה של הזמן הפרטי וכל הבולשיט הזה, אך טלפון זריז מבעלי היקר שדיווח לי שהנה הוא יוצא מוקדם מהעבודה לאסוף את הבייבי (פתאום הוא זוכר את מה שאני אומרת. )  ושהוא מקווה שאהנה בזמן הזה שלי, הבהיר לי שאין מצב לביטול. התחושה המרנינה של הבוקר התחלפה בתחושת פחד וכשהיום הסתיים החתמתי בחשש כבד את הכרטיס ויצאתי אל הרחוב הקריר כמו נידון למוות. עשר דקות שלמות שוטטתי ברחובות הריקים (שעה חופשית באמצע החורף ממש רעיון מדהים) מתפללת שלא יתפוס אותי איזה טפטוף עצבני (דווקא היום שכחתי את המטרייה ) שיחרב לי את הפן, וניסיתי למצוא עניין אמיתי לחשוב עליו.....למה בעצם צריך לחשוב. כל הרעיון של זמן לעצמי זה שלא אצטרך לחשוב על כלום. שאוכל להירגע. עצמתי את העיניים נשמתי נשימה עמוקה ורוקנתי את המחשבות. מניחה לרגליי לקחת אותי לאן שירצו, מכריחה את העיניים ממש להתבונן ,לגמוע כל סנטימטר בנוף הזה שכבר ראיתי מליון פעם לפני. הנה יש פה מכון כושר. עצרתי מול שלט ניאון מבהבה שהציג לראווה בחור שרירי במיוחד ובחורה מחוטבת עם חיוך של משחת שיניים. כבר המון זמן שאני אומרת לעצמי שהגיע הזמן להיכנס לכושר, להשיל קילוגרמים שנדבקו מהריון, לחטב את הבטן התחתונה....אוי, מחשבה שקשורה באופן ישיר לקטן ומחריבה לי את הזמן שלי. ניערתי את ראשי. מכון כושר לא בא בחשבון. אז אולי אוכל משהו? בחנתי את היצע המסעדות באזור . אבל אם אוכל עכשיו עדיין אצטרך להעמיד ארוחת ערב נורמלית ואז אוכל שוב יחד עם הקטן והבעל, ולא מתאים לי לאכול פעמיים. מה באמת אכין היום, חבל שלא שאלתי את הבעל אם הקטן אכל בגן פסטה או רק את שניצל, לא טוב לתת שתי מנות פחמומות ביום. היי, שוב מחשבה לא אישית בעליל, אוף.

הנה חנות ספרים. יופי, כאן בטוח אוכל למצוא (בנוסף למפלט מהקור) איזה משהו שהוא אישי נשי לגמרי. "הורים וילדים"    "זוגיות עם ילדים"   "איך להיות הורים טובים יותר."  

 "מילון מילים ראשונות" מי לעזאזל הוא הקניין של הרשת הזאת. ?? הוא לא שמע שיש בעולם עוד נושאים חוץ מילדים??

אולי אני צריכה להתחיל לעשן. ....

כמה זמן עוד יש לי הבטתי בשעון בעצבנות, מה, חלפו רק שבע עשרה דקות.??

לכל השדים יש לי עוד 43 דקות שלמות להרוג. והרגליים כבר הורגות אותי.

אולי אעשה טלפון זריז הביתה רק לראות שכולם מסתדרים בלעדי, הוצאתי את הסוללרי מהתיק. לא. לא. זכיתי בשעה שלי ואין שום סיכוי שאודה בתבוסה.

תחשבי, תחשבי, מה עשית בעידן אחר, לא כל כל רחוק לפני שהיו לך ילדים.

לא, להתחיל עם גברים זאת לא אופצייה....

אולי אלך ואמנה את המטרות שאני רוצה לעצמי, הפכתי רשמית את השעה האישית למשהו פתאטי.

ממממ... להחליף את הסלון. הקטן כבר קשקש על הכריות הכחולות וזה לא מכובד שבאים אנשים

מממ.... לנסות להתקדם בעבודה, אבל אז זה אומר יותר שעות ופחות זמן איכות עם הילד.

ממ.. לגוון את הסקס עם הבעל. רגע, זכרתי לקנות גלולות? לא הייתי רוצה איזה פנצ'ר חלילה הקטן עוד לא מספיק עצמאי. לכל השדים, אני לא מסוגלת לנסח אף מטרה אחת לעצמי וכל העניין ארך בדיוק שתי דקות.

בתום השעה נכנסתי הביתה צוהלת כליצן בקרקס. נשקתי את הבעל ואת הקטן. שאלתי איך בילו וצנחתי על הספה עם חיוך של מליון דולר. "אני רואה שהשעה הזאת עשתה לך טוב." בחן אותי בעלי במבט ספקני "אני דווקא חשבתי שתשתגעי משעמום."

שעמום, אני?" הבטתי בו נדהמת. "מה אתה מדבר, דווקא ממש נהנתי. השעה הזאת חלפה בלי שארגיש. וכל הזמן הזה לא חלפה בראשי אפילו חצי מחשבה שקשורה לילדים. אחרי הכל, אני אישה עם תחומי עניין."

"מה עשית?" הוא גילה עניין אמיתי.

"אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי." חייכתי חיוך מסתורי והתרתי את הגומייה בשיער "אתה יודע, מרחב פרטי וכל זה... ואיך היה אצלכם,הסתדרתם?"

"היה כיף חיים. החווה בעלי אל הקטן שאכל פתי בר להנהתו. שיחקנו עם הלגו וציירנו לך ציור, הנה אני הולך להביא אותו" הוא קם ממקומו כשלפתע נשמע צלצול בדלת. "רגע, אני רק פותח ומביא."

"אמרתי לך שהם בבית "  התפרצו רוחמה השכנה ומוטי בעלה אל סלון דירתנו.

"אולי הוא לא שמע את הצלצול שלה."

"סליחה שאני מתערבת" ליטפה רוחמה את הקטן "אבל ראיתי שעמדת מחוץ לבניין איזה ארבעים דקות" היא שלחה אלי מבט ארוך "וחשבתי שאולי איבדת את המפתח ולמוטי יש חבר עם חנות כזאת של שכפולים אז אולי הוא יוכל לשכפל לך, שלא תצטרכי להיתקע בקור הזה, למרות שיכולת לעלות אלי אם הם לא בבית, את יודעת שאת תמיד מוזמנת ודווקא היום עשיתי אוכל טעים"

ככל שהתארך המונולוג הרגשתי איך פרצופי מאדים וזעה קרה מכסה את גופי.

מזווית העין ראיתי את מבטו המשועשע של בעלי שהבטיח לרוחמה שעוד מחר הוא משכפל לי מפתח ואפילו משאיר אצלה רזרבי שאם חלילה אתקע שוב בלי אמצעי כניסה, אוכל תמיד לקחת ממנה.

בשבוע שלאחר מכן נשכחה קליל השעה הזאת, זמן לעצמי והנושא לא עלה יותר.

אולי חבל שיש לי שכנה חטטנית שגילתה את סודי או שאולי בעצם מזל... אחרי הכל, אני אימא. מה אני צריכה מרחב פרטי??