מאז שאני זוכר את עצמי העיניים שלכם הן הפילטר דרכו מעושנות המילים שלי. אני מביט בעשן, כמעט ונזכר בעצמי מבעד לשבילים המתפתלים, עד שהם מתפוגגים. השאיפות פנימה לא מסירות רק את המעטפת, הן מכלות אותי. אבל אני חייב להניח שמבעד לכל המבטים המצטלבים נוצרות גם פרשנויות אחרות מהדרך בה אני נוטה לעקם את המציאות. חייבת להיות שם קצת אהבה גם בשבילי, גם אם אני רגיש מדי, נזקק, מלא בכעס ובוז, מסוגל להכאיב עד דמעות לפני שמגיעה המחשבה להפסיק, ויותר מדי, יותר מדי אוהב את כל אנשי הלגו המחורבנים שמרכיבים את הקיום המזדיין הזה. אלוהים יודע שיש איזה שמוק כלוא בתוך שק איפה שהוא בתוכי שרק רוצה לפרוץ החוצה. שקיים חוצץ ביני לבין עצמי, שריון של פחדנות וגאווה ויהירות או סתם כמה גלונים של טמטום שהצליחו לאטום את מה שנותר מהבינה שלי.

אני לא יכול להמשיך ולתת למטחי העיניים לצלוב אותי. אבל שינויים מהסוג הזה של התגברות על האחר תמיד מצריכים תזוזה פנימית מקבילה, זניחה של מושגים ורעיונות ושינוי של הדרך הכמעט מפלצתית שסיגלתי לקטלוג ומיון בני אדם. אולי המציאות האישית היא בסך הכל הדרך בה אנחנו מפרשים את העולם כדי להתאים לסביבה שלמדנו להכיר בילדות. זה אומר ששק חבטות כמוני, אידיוט שמעדיף בכל פעם מחדש זוג רגליים שבורות על פני הבעת חולשה, מחפש תמיד לא להרגיש מושפל ונתפס לכל מעידה קטנה ככל שתהיה בלי יכולת לסלוח לעצמי. הדברים האלה תמיד חוזרים לנשוך אותי, שנים אחרי. הכל תמיד נגמר רע כל כך שאני לא מצליח להזכר מתי הייתי מאושר. גם ככה כמעט ואין שם בפנים חוויות טובות. אולי אני פשוט לא יודע איך. יש לי עודפים של לבד בהעמדת פנים של ביחד. אפילו לא בא לי לזיין. משהו בתפיסת המציאות שלי השתבש לחלוטין לאורך הדרך ומערכת השיפוט שלי כל כך לקויה שאף אחת לא מצליחה להכנס למשבצת בה היא ראויה לקבל את כל מה שאני רק רוצה שיפרוץ החוצה, האהבה המחורבנת הזאת. אחר כך האשמה אוכלת אותי מתוך כל השקרים שאני מפזר בנסיון לבנות לעצמי רגע אחד נורמלי. אני לא מסוגל לקבל אף אחד (למה רק מוזיקאים מתים מבינים אותי?). פעם היתה לי נחמה במחשבה שלכל סבל יש סיבה, היום גם את זה אין, רק בזבוז נצחי של דקות ושעות מול אורות מרצדים.