צילום של יערת-דבש מהיום: שני הנערים במחסום עזון עטמה ההחלטה לצאת עם יערת-דבש לסיור לימודי במחסומים העלתה בי התרגשות רבה מהולה בחשש גדול. חששתי מעצמי, מתגובותיי. מרגע שנפלה ההכרעה (שהיתה ספונטאנית לחלוטין) התחלתי לדמיין סרטים: אני יוצאת לאזור אפל . לנגד עיני עולות את הזוועות שעמי מעולל לפלסטינאים, החרפה מציפה אותי ומחניקה בגרון... הימים שעברו מההחלטה עד היום היו נוראיים. יערה הביאה איתה עלם חמודות, מתלמד כמוני. כשיש גבר בסביבה אני נזכרת שאני אישה. מכונית צהובה (מדליק – הא?) נהג חתיך. צעיר ממני ב-20 שנה. היא התעקשה לשבת מאחור כדי שתוכל להרצות לשנינו במהלך הנסיעה הישר לתוך האוזניים. יצאנו מתל-אביב, עלינו על כביש 5. במחלף כפר-קאסם, במקום בו אני מקפידה תמיד לפנות או ימינה לראש-העין, או שמאלה לאזור תעשייה אפק (יש שם יצרן בדים), בדיוק בצומת בה אני זוכרת לא להמשיך ישר (כי אני לא נוסעת לשטחים) היום המשכתי ישר. אחרי צומת כפר-קאסם הסרטים שהרצתי בשבועיים האחרונים התחילו להתפוגג. המציאות שהתגלתה לפני היום הייתה שונה לחלוטין. נופים מרהיבים ביופיים נפרשו לפנינו. התברכנו במזג-אוויר הכי אידיאלי שאפשר לבקש עבור טיול שכזה. כמי שאיננה מפקירה עצמה לנהיגה של אדם זר, גם בעניין זה הופתעתי לטובה. הבחור נהג מעולה, רגוע ומדויק. לאורך הנסיעה קולה המקסים של יערה התנגן באזנינו: עכשיו אנחנו במרחב התפר. זה הכפר... וזו ההתנחלות... ואני? כל תשומת הלב שלי הייתה נתונה ליופי, למרחב ו...איך לא - מה שלומי. שלומי היה רגוע מאוד. האמת? ריחפתי. הצהרתי בפני יערה שאין סיכוי שאזכור את החומר הנלמד: שמות הכפרים, ההתנחלויות, שטח אי, שטח בי, הסכם אוסלו, יוני 2009... היא אמרה שרק אחרי שנה של פעילות הצליחה להתמצא במרחב הכבוש הזה. התרווחתי. לאורך כל הטיול היו גדרות שמקיפות כפרים פלסטינאים מתולתלות כאלה. אבל הגדרות נבלעו בתוך הנוף המקסים. מהמפות אפשר להתרשם שצפיפות האוכלוסין שם גדולה. במציאות? כבישים חדישים, מרחבים וגבעות יפהפיים. הגענו למחסום הראשון. החנינו את הרכב (אין מצוקת חנייה). יערה הסבירה שהמחסום הזה הוא שער הכניסה והיציאה מהכפר (מצטערת לא זוכרת את שם הכפר). תושבי הכפר עוברים דרכו בכל פעם שהם יוצאים לעבודה, לביקור משפחה או סתם שופינג... המחסום היה ריק. רק חייל. גדר. עמדת בידוק. ואז, יערה הפנתה את תשומת לבנו לשני נערים, ילדים שעומדים להיכנס לכפר. הם התקרבו למחסום. ילד אחד נעצר בתחילת המכלאה (סלחו לי על ההגדרה המחרידה) והאחר התקדם לעמדת הבידוק. (זו מין בוטקה מבוצרת ובה חור קטן דרכו הפלסטינאי מעביר את תעודת-הזהות הירוקה שלו לחייל שלנו). רק כאשר האחד סיים את תהליך הבידוק ועבר למכלאה בצד של הכפר, רק אז ההוא שהמתין ניגש לעמדת הבידוק. יערה אמרה: הכפריים מכירים את הנהלים, לא ניגשים שניים ביחד לעמדת הבידוק. הכניעה של הצעירים האלה לשגרת נהלים... אי-הידיעה שלי איך נראה הכיבוש בשגרת היומיום, הבושה... העלתה בי חנק נוראי בגרון. למזלי, סגלתי לי מיומנויות ברגעים שכאלה, אני מתמקדת באיזו מחשבה שמסיטה אותי מהתמוטטות. הפעם היה זה הנהג שלנו, שהרי לא אעשה לעצמי בושות מול עלם חמודות שכזה. לינק לפוסט של יערה http://cafe.themarker.com/view.php?t=1566175 |
תגובות (30)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מה שמצחיק זה שהערבים גרים בארמונות והמתנחלים בקראונים.
ומי שלא היה שם לא ראה את זה.
ואת המתנחלים מפנים מהקראונים, יש לי חבר שגר שם ועוד כמה ימים הורסים לו את הקראון שבו הוא גר עם אשתו וכל ילדיו.
ואף אחת מכן לא מפגינה נגד זה.
והמתנחלים האלה זה אנשים עניים שלא יכולים להרשות לעצמם דירה במרכז.
אגב, לחבר שלי אין נשק וביישוב שלו אין גדרות.
ממש אמפטיה.
בא לבכות מאנשים שפונים נגד עמם.
אני מטיף עכשיו ומגן עליכם עכשיו במילואים במשכורת רעב של 100 שקל ליום, מחר ביום הדין אתן לערבים שיבואו לעשות לכם פוגרום לעשות כרצונם ואעמוד מנגד. הרבה בכי יהיה בעם. חבל רק שאנשים טובים גם ישלמו את מחיר הבוגדנות.
אגב, כאחד שעושה מילואים וגם ישן שם בלילה אני יכול לומר לכם שהתנאים של הערבים הרבה הרבה הרבה יותר טובים מהתנאים של חיילי המילואים.
אני אפילו אומר לכם כאחד שעושה סיורים בכפרים שרמת החיים שם בדר"כ לא נמוכה בכלל. כן יש שם עניים, אבל גם אצלנו.
אני גם עכשיו לא עובד ומקבל 100 ש"ח ליממה מהמדינה עבור סיכון חיי.
אני אזכור אתכם כאלה שהפנו עורף לבני עמם.
תודה גם לך, יקירי, על הביקור
תודה, גלילה, על שיתוף המסע.
נשים בשחור די פעילות בארה"ב דוקא, אני זוכרת שראיתי אותם בסן פרנסיסקו ובברקלי לפחות פעם בחודש, עומדות עם שלטים בקרנות רחובות ראשיים.
נשים בשחור כבר לא פעילות ותמיד היתה חפיפה גדולה בין הארגונים. כלומר, רוב הפעילות היו פעילות בשני הארגונים. גם היום יש הרבה פעילות שפעילות במחסום ווטש' ובארגון נוסף. חברה שלי למשל פעילה גם בארגון שששיך לתחום המהגרים הזרים. זו הסיבה שאני תמיד אומרת שרק נדמה שיש פיצול בין ארגונים. בפועל יש דינמיקה מאוד שיתופית וזה כמובן נאה ביותר.
אה, היה חיבוק. הרגשתי.
תודה נגיס יקרה על החיבוק
אני הייתי מיואשת הרבה יותר מ-24 שעות. שנים, המון שנים.
ההתעוררות שלי לפעולה באה מתוך אגואיזם קטן שלי
פשט
לא יכולה לחיות עם רגשי-החדלון הללו של הפרט הקטן מול ההנהגה זחוחת הלב.
אז יצאתי לטיול
ואני מחכה ברגעים (כפי שמתבטאים בשכונה של ברכה)
לטיול הבא.
והלואי ואלמד מהר והרבה
כדי שאוכל לתרום, ולו במעט, למשהו שם
גה יקרה,
זהו פוסט מעולה. בין הטובים שלך. הייתי כותבת עכשיו תגובה שלמה על המצב, על המחסומים, על הצורך של כמה שיותר אנשים יצטרפו ליערת דבש ולאחרים לסיורים ולמחסומים. אבל אני עייפה מדי, ואני גם באחת התקופות האלה שהכל נראה חסר תקווה ושהכל כבר נאמר. לא לדאוג, תקופות כאלה באות אצלי כמו חיידק של 24 שעות, אז בטח אצא מזה עד הבוקר, ואז אוכל לכתוב את הכל בצורה מפוקסת ואוהדת יותר...
חיבוק של הערכה רבה ליערה ולך.
יערה
פשוט זה עשה לי אסוציאציה ל"נשים בשחור"
אבל מה שקובע נראה לי
זו אחדות דיעות ביניכם.
יש לי חלון. ובכן ככה -
ארבע נשים הקימו את מחסום ווטש' לפני עשר שנים. הן החליטו על ארגון כל נשי ומאז למרות שההצעה לקבל גברים עלתה מידי פעם, חברות הארגון בחרו לא לשנות את אופיו. גם אני לא אוהבת סגרגציות אבל כמי שמכירה את דינמיקת המחסומים, אני חושבת שזו החלטה נבונה.
העמידה במחסומים מורכבת מאוד. צריך להבין שהחיילים חווים אותנו כמי שמערערות על סמכותם, ועבור רובם, גברים צעירים, תרנגולים, זה לא פשוט. אנחנו דגל אדום עבורם. האינטרקציה ביננו לבין החיילים יכולה להיות קשה מאוד. במחסומים - התמחתי במצבי עימות ובניהול משא ומתן. הניסיון מראה שנוכחות של גברים מלהיטה את את החיילים. הרגעים הכי אלימים שלי במחסום, כשחיילים היו קרובים מאוד להרים עלי יד, היו כשהיו איתי גברים אורחים. יש משהו בהיותי אישה ששומר על גבולות העימות. לפחות בדרך כלל. לפעמים אפילו ברמה האדיוטית של - אני לא מרביץ לאישה.
אבל אני לא מבטלת את האפשרות שההחלטה לא משתנה לא רק בשל הדינמיקה במחסום, אלא גם בשל קושי לשנות את הארגון. יש קולות שקוראים להרחבת הארגון וקבלה של גברים, אלא ש 1) זה לא נראה כל כך חשוב, זאת אומרת יש נושאים יותר חשובים על הפרק כך שאין טעם להעלות את זה להצבעת הפורום ו 2) יש כנראה מספר שווה של חברות שרוצות לשנות וחברות שרוצות להשאיר את הארגון כקבוצה כל נשית.
עד כמה שידוע לי, הרעיון לשנות עולה רק בשיחות בין מתנדבות אבל לא הוצע לדיון ולהצבעה בפורום הכללי.
אני מוכרחה לצאת לאוניברסיטה. אענה בערב.
לא סתם עולם אחר
מרחב ענק
שיש לנו בו יד ובעיקר רגל
רגל דורסנית שבאה לידי ביטוי בנהלים ותקנות של יציאות וכניסות וגדרות
ראיתי שם רק שני טיפוסי-קהיליות
האחד
הפלסטינאים ומבטם הכנוע
והשני
מתנחלים
שמתנהגים במרחב הזה
כאדוני הארץ
לא יאמן. רק כמה קילומטרים מזרחה מתקיים לו עולם אחר לגמרי, עם שגרת חיים שונה לגמרי.
בעצם, כשחושבים על זה - לא יאמן. רק כמה צעדים לדלת ממול שמעברה מתקיים לו עולם אחר לגמרי.....
יש לכך סיבות
אך אני מעדיפה שיערה תגיב
למה?
עינת
תודה על העדכון
במחסום ווץ' יש הקפדה על צרוף נשים בלבד
גלילה - לא כתבתי "רק" נשים, נשים הן החלוצות, הן הצוהר דרכו אפשרי להתחיל להכניס אור, למען כולם.
מובן שיש גם גברים שנכונותם ותרומתם רבה מאוד - כולם רצויים, כל מי שרוצה ומוכן לקיים שיחה נטולת אגו ודעות קדומות.
היי עינת
ככל שאני נכנסת לעובי הקורה
אני מגלה שעוולות הכיבוש יצרו קרקע רחבה ומורכבת לפעילות ויוזמה.
כל עשייה למען פרימת הפלונטר מבורכת ודחופה בעיני.
יש לי קצת בעיה עם האמירה שרק נשים יביאו את השלום.
הגבר שהיה איתי אתמול רוצה מאוד לפעול במחסומים
אבל הארגון "מחסום ווץ'" מקבל תחת כנפיו רק נשים
זו אחת הסיבות שאינני מצטרפת עדין לארגון.
מכל מקום
תבורכי על הפעילות ועל היזמה
אשמח מאוד לקרוא פוסט מורחב יותר בנושא
תודה על תגובתך
אישה יקרה שכמותך
גלילה, תודה על הפוסט הזה - ובעיקר מכיוון שהבאת התבוננות אישית, נקודתית, יומיומית.
כי ככה זה נראה ביום יום וזה מה שמשנה.
ואני, שגרה בכפ"ס, 2 דק' מאיפה שרב זה קורה נחרדת כל פעם מחדש לראות את החומות והגדרות, מהסיבה הזו בדיוק - היומיומית והאנושית שנשכחת ברומם של דיוני רמי דרג בעניין עתיד האומה והאזור.
מטריף אותי לאן נעלמים האנשים מאחורי הדיונים והוועדות וההוראות שנוחתות מלמעלה.
אני מנצלת את את הפוסט שלך להוסיף ולומר שהחלום שלי, מאז התחלתי לעסוק בענייני ההקשבה, הוא להשתמש בכלים האלה כדי להיות מסוגלים לקיים דיאלוג אמיתי. חלוצות הדיאלוג הזה, בעיני, הן הנשים. הן אלה שתבאנה את השלום.אז בינתיים אני עובדת עם המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי (שמאגד נשים ערביות ויהודיות - ישראליות) וממשיכה לחזר על פתחי ארגונים נוספים כדי להוציא לפועל ולהתחיל דו שיח וחיבור אמיתי בין נשים פלשתינאיות לישראליות ...... בהשראת הפוסט הזה שלך, בטח אכתוב על זה, אולי גם זה יועיל ומשהו יתחיל לזוז.
בקיצור - תודה גלילה!
גלילה, הנה העיצה שלא נתנו לי לפני ארבע שנים, כשהתחלתי לשוטט בין מחסומים ושהייתי רוצה לקבל בזמנו: הייתי רוצה שיהיה מי שיגיד לי שיש לי מה ללמוד. שיש לי שיעורי בית. חומר לקרוא, מחסומים לקרוא, מפות להסתכל בהן.
ההנחה של ישראלים רבים היא שהם יודעים כל מה שיש לדעת על היסטוריה ישראלית. הם מכירים את כל הקרבות, את כל ההסכמים, את הגאוגרפיה של האזור. זה שטויות. האמת היא שאנחנו לא יודעים דבר על הכיבוש שלנו. כשתתחילי לחפש חומרים תגלי שזה גם לא מקרי.
מרילין יקרה
ההרגשה הרעה היא מנת-חלקנו כעם כובש.
חלק מההרגשה הזאת מתפוגג
כאשר מוצאים דרך לפעול.
כשנתקלתי לראשונה בפוסט של יערה
הרגשתי שמצאתי נתיב לפעולה שיתאים לי
ובאמת באמת
חלק נכבד מהמועקה התפוגג.
איזה בעסה נפלה עליי.
כזה כבד נהיה לי..
מה יהיה?...........
טוב?
מתי?
אולי די?
החשבון שלך מפליל אותך. את, נינה פורטה כנראה לא אשת-עסקים.
היה טעים מאוד
ערמות של סלטים
ונדיבות והכנסת אורחים כיאה לשכנינו
והכבוד והאהבה שרוכשים שם ליערה - ממש מרגש
בדרך הביתה לקחנו ביס במעבר הגבול איל
הפועלים שם מכירים את יערה ופעילותה
הם אמרו לה ביאוש: כלום לא יעזור
או שזה מספר כמה הרבה מרוויחים פה על כל מנה.?
כי על פי החשבון מנה אחת עולה 3 שקלים.
אבל העיקר לא אמרת,היה טעים? טעם שונה?
אז הנה התשובה
יערה שלמה 7.5 שקלים חדשים
עבור
2.5 מנות פלאפל
מה שמשקף את כוח הקנייה של הכפריים שם
פה ביפו ליד הבית שלי מנה עולה 12 שקל.
אין לי מושג. אם לראש הממשלה המחורבן שלנו
קבל 100 ימי חסד אז גם לך מגיע "כמה" ימי חסד לטעות.
לא טעית. חווארה.
בכיתות הגבוהות יוצאים לסיורים במחסומי הבקעה או לסיורים בשעות מופרעות כמו 04:00 לפנות בוקר.
תודה נינה, באמת תודה על המון דברים!
נחשי כמה עולה מנת פלאפל גדוש בכל טוב
בכפר חווארה?
(מקווה שלא טעיתי בשם - שהמורה שלי לא תוריד אותי כיתה)
כל הכבוד לך גלילה.
כבר לפני כשנה נדברתי עם יערת שאסע איתה
ומאז זה עוד לא קרה.
קודם כל הנופים בטח שווים.
אני חושבת שלראות את המחסומים שיערת מביאה כל שבוע בצילומים
עושים לי רע מאוד
אני די בטוחה שבמציאות ,זה לא פחות קל,אבל בטח כאורחים
זה קל יותר מאשר לילדים שהולכים לבית הספר על יד גדרות התלתן הנוראיות
ובכלל ,חרא חיים שם.
יפה שהבאת
וצבעת את זה בצבעים כמו טיול שנתי,עלק.אבל זו גם דרך לגיטימית ליחצן את
המצאותנו שם.
את היית כל כך מקסימה. איך שהסיור נדחה ואחר כך בוטל והיית כבר חסרת סבלנות.
הרבה תודה שבאת. מאוד נהניתי ממך.
רק באזור שכם הנוף כל כך יפה. ירושלים כולה היא אזור אורבני רצוף, צפוף, בלי מרווח נשימה.
שם הכפר ששכחת, בו ראינו את שני הנערים נבדקים - עזון עטמה. הכפר נמצא במרחב התפר והוא מוקף כולו גדר. משם נכנסו לאלקנה לראות את הבית הבודד במסחה ואחר כך נכנסו לגדה דרך שער שומרון. ראינו חסימות לא מאוישות בברוקין, בסלפית ובזיתא, המשכנו לצומת זעטרה-תפוח, שם ראינו שתי מוניות מעוקבות. המשכנו לעוורטא ובית פוריכ, ראינו חסימות פתע על כביש האפרטהייד המוביל להתנחלויות איתמר ואילון מורה ולכפרים בית פוריכ, בית דג'ן, סאלם, דיר אל חטאב ואקרבניה. אחר כך היתה הפסקת פלפאל וכנפאה בחווארה. המשכנו משם שוב למרחב התפר, הפעם למובלעת אלפי מנשה. ראינו את השער החלקאי בראס א טיה ואז המשכנו למעבר הגבול באייל.