צילום של יערת-דבש מהיום: שני הנערים במחסום עזון עטמה ההחלטה לצאת עם יערת-דבש לסיור לימודי במחסומים העלתה בי התרגשות רבה מהולה בחשש גדול. חששתי מעצמי, מתגובותיי.
מרגע שנפלה ההכרעה (שהיתה ספונטאנית לחלוטין) התחלתי לדמיין סרטים: אני יוצאת לאזור אפל . לנגד עיני עולות את הזוועות שעמי מעולל לפלסטינאים, החרפה מציפה אותי ומחניקה בגרון...
הימים שעברו מההחלטה עד היום היו נוראיים.
יערה הביאה איתה עלם חמודות, מתלמד כמוני. כשיש גבר בסביבה אני נזכרת שאני אישה. מכונית צהובה (מדליק – הא?) נהג חתיך. צעיר ממני ב-20 שנה. היא התעקשה לשבת מאחור כדי שתוכל להרצות לשנינו במהלך הנסיעה הישר לתוך האוזניים.
יצאנו מתל-אביב, עלינו על כביש 5. במחלף כפר-קאסם, במקום בו אני מקפידה תמיד לפנות או ימינה לראש-העין, או שמאלה לאזור תעשייה אפק (יש שם יצרן בדים), בדיוק בצומת בה אני זוכרת לא להמשיך ישר (כי אני לא נוסעת לשטחים) היום המשכתי ישר.
אחרי צומת כפר-קאסם הסרטים שהרצתי בשבועיים האחרונים התחילו להתפוגג.
המציאות שהתגלתה לפני היום הייתה שונה לחלוטין.
נופים מרהיבים ביופיים נפרשו לפנינו. התברכנו במזג-אוויר הכי אידיאלי שאפשר לבקש עבור טיול שכזה. כמי שאיננה מפקירה עצמה לנהיגה של אדם זר, גם בעניין זה הופתעתי לטובה. הבחור נהג מעולה, רגוע ומדויק.
לאורך הנסיעה קולה המקסים של יערה התנגן באזנינו: עכשיו אנחנו במרחב התפר. זה הכפר... וזו ההתנחלות... ואני? כל תשומת הלב שלי הייתה נתונה ליופי, למרחב ו...איך לא - מה שלומי.
שלומי היה רגוע מאוד. האמת? ריחפתי.
הצהרתי בפני יערה שאין סיכוי שאזכור את החומר הנלמד: שמות הכפרים, ההתנחלויות, שטח אי, שטח בי, הסכם אוסלו, יוני 2009... היא אמרה שרק אחרי שנה של פעילות הצליחה להתמצא במרחב הכבוש הזה. התרווחתי.
לאורך כל הטיול היו גדרות שמקיפות כפרים פלסטינאים מתולתלות כאלה. אבל הגדרות נבלעו בתוך הנוף המקסים.
מהמפות אפשר להתרשם שצפיפות האוכלוסין שם גדולה. במציאות? כבישים חדישים, מרחבים וגבעות יפהפיים.
הגענו למחסום הראשון. החנינו את הרכב (אין מצוקת חנייה).
יערה הסבירה שהמחסום הזה הוא שער הכניסה והיציאה מהכפר (מצטערת לא זוכרת את שם הכפר).
תושבי הכפר עוברים דרכו בכל פעם שהם יוצאים לעבודה, לביקור משפחה או סתם שופינג... המחסום היה ריק. רק חייל. גדר. עמדת בידוק.
ואז, יערה הפנתה את תשומת לבנו לשני נערים, ילדים שעומדים להיכנס לכפר. הם התקרבו למחסום. ילד אחד נעצר בתחילת המכלאה (סלחו לי על ההגדרה המחרידה) והאחר התקדם לעמדת הבידוק. (זו מין בוטקה מבוצרת ובה חור קטן דרכו הפלסטינאי מעביר את תעודת-הזהות הירוקה שלו לחייל שלנו). רק כאשר האחד סיים את תהליך הבידוק ועבר למכלאה בצד של הכפר, רק אז ההוא שהמתין ניגש לעמדת הבידוק.
יערה אמרה: הכפריים מכירים את הנהלים, לא ניגשים שניים ביחד לעמדת הבידוק.
הכניעה של הצעירים האלה לשגרת נהלים... אי-הידיעה שלי איך נראה הכיבוש בשגרת היומיום, הבושה... העלתה בי חנק נוראי בגרון.
למזלי,
סגלתי לי מיומנויות ברגעים שכאלה, אני מתמקדת באיזו מחשבה שמסיטה אותי מהתמוטטות.
הפעם היה זה הנהג שלנו, שהרי לא אעשה לעצמי בושות מול עלם חמודות שכזה.
לינק לפוסט של יערה
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1566175
|