כשהיינו צעירים זריחות ושקיעות  יחד נחשב למעשה רומנטי

ולעיתים אפילו נועז.

הזריחות הגיעו אחרי שעות מסעירות חושים,

והשקיעות היו הקדמה לקרבה הנכספת הבאה.

השמש ממשיכה "לפרנס" את הפנטזיה הרומנטית

בשיחות נפש אינטימיות, מעשה אהבים עם יין או בלעדיו. 

הזריחה שאני רוצה לספר עליה היא דווקא הזריחה במדבר.

 במסעי להודו שאינו דומה לשום זריחה אחרת.

 פושקאר, עיירה קטנה בחבל המדברי ראג'יסטן מיוחדת ושקטה,

 אין  כניסה לרכב ממונע, אין ריקשות ואין צופרים

מה שמקנה לעיירה שקט ושלווה פסטורלית המופרת לעיתים

ע"י המוני הקופים הפושטים על העיר.

השעה 4 לפנות בוקר ומחוץ למלון ממתינות  ספינות המדבר,

גמלים ענקיים מקושטים וססגוניים.

מתחיל המסע ומי שלא רכב על גמל בהודו מפסיד

את "חוויית" חייו.

לאחר כשעה וחצי נכנסים לאזור המדברי וקרן אור מציצה

מעבר לגבעות ומפלחת את מרחבי המדבר,

מבהירה את הרקיע במעין פס רחב וזוהר

שמתנפץ על החולות  שהופכים לציפוי של זהב צהוב ובוהק.

תחושה של סרט אילם המתעד את ההתעוררות במדבר.

זריחה מסוג אחר שמעוררת את כל החושים בעת ובעונה אחת,

השלווה עצומה ורק הטלטולים  הכפולים על הדבשת בדרך חזרה

מזכירים לך את המציאות.

חוויה  חד פעמית שאני נוצרת בזיכרוני ואליו אני משייטת

כשרוצה שקט ושלווה פנימיים.