היום
מנקה את הבוידעם, סוגרת חשבונות ומפנה את שביל הגישה.
0
פרי עץ הדעת
אהבה. יום אחד הבנתי שאני אוהבת אותו, את האחד הבלתי אפשרי. אהבה. כמעט יכולתי לאחוז בו, ברגע ההוא, כשחשתי את גבעוליה מלבלבים בי וגיליתי כי שורשיה כבר מפלחים את ליבי. אהבה. מראה כפות ידיו מעורר בי געגוע למה שמעולם לא היה שלי, למה שלא יהיה. אהבה. איך הכאב והאושר שזורים זה בזה, עד כי לא ניתן להבדיל ביניהם ואני חושבת רק על העונג שמקומו נפקד. אהבה.
|
תגובות (23)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לך אדון המילים. שימחת אותי.
תמונה
ציירת אותה יפה
אני לא בטוחה שהבנתי על איזו מחלה אתה מדבר.
ונכון, האהבה מתחלפת.
תודה אלי(מוש).
אכן מלא כנוות אבל...
האהבה זמנית, המחלה תמידית.
(ששש... לא לגלות לכולם)
זה אומר שאת כנראה פחות מפחדת לחשוף אותו
לרצות קצת (או הרבה) עונג - זה טוב.
לרצות ולא לקבל - זה כבר פחות טוב...
זה כבר פתור, מתוקתי, זה רק אנחנו שלא מבינים את הפיתרון (תמיד הייתי חלשה במתמטיקה)...
תודה.
ומה רע לרצות קצת עונג?
כתוב לעילא ולעילא: פתוח, ישיר, זורם וכואב.
תגידי, זה אף פעם לא יפתר, הדבר הזה?
זה אומר שאני מתחילה להתחבר לצד הנשי שלי?
בקיצור, יותר אשה.
ראה תגובתי לקובי.
תודה פלפל.
ואולי בכלל, כמו שאמר פלפל, חמש השורות האחרונות היו מספיקות.
ואתה כמובן שם לב.
אתמול, לפני שהכנסתי את הפוסט לקפה, רציתי לשלוח לך אבל בסוף החלטתי לפרסם ולראות מה תגיד.
כן, זה אחר קצת הפעם. אולי אני מתחילה להתקלף?
זה שינוי סגנון מסוים. יותר מפורש, מכביר מילים. גם יותר שטוח, אבל גם יותר פתוח
חמש האחרונות
מזוקקות
ממש..
במשך שנים אנחנו בונים לנו חומות הגנה שלא נותנות לאף אחד להיכנס לנו ללב ומציבים את הראש כשומר השער.
ואז, פתאום אנחנו מגלים כמה אושר מתפספס לנו וכמה קשה למוטט חומות שנבנו במשך שנות חיים.
תודה ענת. שמחה שאת אוהבת.
רגע אחד, שכמעט הצלחת לתפוס אותו
אבל אולי זה היה קצת מאוחר מדי
כי האהבה הזו כבר תפסה לה מקום אצלך
ושורשים
וקיום עצמאי.
היא צומחת למרות שהראש אומר שזה בלתי אפשרי
אצלי, עד שאין אישור מהראש, כלום לא נכנס ללב
ואני חושבת שאצלך זה נכון יותר
(אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך)
הי, מה זה פה, מי הכניס את צביקה פיק לבלוג שלי?
איפה השומר? מהר מהר להוציא אותו.
תודה מר כוזר.
מה שטוב באהבה הוא
שתמיד היא יכולה לעשות קאם בק
תראי אפילו צביקה פיק עשה את זה...