מוזיקה. בכל זמן מקום ורגע.  היא היא התרפיה. מלווה את חיי, מעלה זכרונות ומייצרת זכרונות. מאפשרת לפתוח את הלב. זו חוויה כל כך בסיסית שלא ניתן להתנגד לה. היא החיבור לראשית החיים, ראשית ההתהוות של העובר מדופק האם ואולי אף לפני, המעבר לחיים אל מחוץ לרחם, אמא שהופכת צלילים למילים ומתמירה קולות למשמעות.

יצירה. האם מוזיקה חייבת להיות... מסודרת, נכונה, חכמה, מובנת? החשיבה והציפייה שלנו מעצמנו היא ליצור ממקום יודע, ואם אין ידיעה אז לא ליצור. יצירה היא למומחים בלבד?

פסנתר. שנים שלא נגעתי בו, לא בדקתי אותו, לא ניגנתי איתו. הוא מעלה אבק בחדר, והוא זיכרון לקשר המיוחד שהיה לי. קשר ללא תקשורת. כמות המילים שהוחלפה ביננו הייתה זעומה, אך הפסנתר פיצה על כך. זו מתנה ממנו, מתנה מיוחדת כל כך, כזו שלעולם נשמרת. עדות ליחס המיוחד שזכיתי לו , גם אם זה היה כל היחס, כמעט. הפסנתר הוא דומיננטי, הוא גדול, אי אפשר להתעלם ממנו. מתסכל אותי לגלות שממש מעט נשאר לי בזיכרון...  

אלתור. מתאפשר במקום בו אלתור הוא דרך. מה שמזכיר לי אמירה של ג'ורג' גרשווין: "החיים הם כמו ג'אז, טובים יותר כשאתה מאלתר" .

הקשבה. מנצח טוב  שומע את כל הכלים, וגם את אלו שלא, שומע את הזיוף וההרמוניה. מוזיקה מפתחת את יכולת השמיעה וההקשבה לרמה אחרת.

הקשבה מהלב, ממקום מקבל, לא מהסיפור שלי אלא של האחר. הקשבה מסוג זה, הקשבה אקטיבית, מייצרת אינטימיות. כשמקשיבים לך באופן כזה ההרגשה היא כי קולך נשמע באמת.

מדבר. מרחב אינסופי , צהבהב, טבע מפואר, חיים רוחשים, חולות נודדים, ושקט שהוא מוזיקה במיטבה.

סוף שבוע, מסיבה טראנסגלקטית במדבר.