האמת, אני כבר מזמן לא מתעסקת בשטויות של אחרים. יש לי מספיק משלי, תודה לאל. אלא שזה פשוט מציף אותי מכל עבר. בלוגים הכי נצפים עם ים של תגובות הם כולם בענייני דייטים- אהבה- פרידה ולאו דווקא בסדר הזה.
בליל של רגשות, כוונות, עלבונות, יצרים, תקוות מנופצות, ציפיות בלתי הגיוניות, כאב אמיתי, אטימות במסווה, מגננות משוננות היטב, וחוסר ביטחון עטוף בתוקפנות גלויה, מיותרת לרוב.
כזו שמרחיקה ויוצרת בדידות. הרבה בדידות. הרבה...
והתגובות... אוסף של תובנות וגם קלישאות נבובות, חלקן נכונות, חלקן נפלטות לאוויר ככה סתם כי הרי צריך לגלות אמונה ותקווה, אחרת זה יהיה עליי...
והשאלה הנצחית הזאת-"איך זה יכול להיות שבחורה כמוך לבד?"
וואלה.
שאלה מצוינת.
וזה מצחיק אותי ומבאס אותי ומשעמם אותי ומביך אותי ומרכך אותי ומרתק אותי ומקרב אותי ומהרהר אותי.
ולא, תודה לאל זה כבר לא מרגיז אותי.
כי מה ששמעתי בדייטים עשוי להיות חומר לסטנד אפ מבריק כמו גם לסדרת דראמה משובחת. חשבתי לכתוב "טלנובלה"- סתם כי נראה לי מתבקש- אבל אני ממש לא מכירה את הז'אנר.
אחד אמר לי שאני יפה מדי וזה יכול להוות בעיה. בטח אישתו השטרללה עם כל הגדוד.
אחד אמר לי שיש לי "עלות תחזוקה גבוהה"-נשבעת לכם, ככה. יענו, אני מוקפדת מדיי.טוב , נו, אני מודה, לא התאפקתי ועניתי לו עם חיוך אופייני שנכון, הוא לא יכול להרשות אותי לעצמו.
אחד אמר לי שיכולתי לכתוב שאני בת 35 במקום 45 וככה כבר מזמן הייתי מוצאת מישהו מתאים.
אחד בא כשהוא בן 61. בכרטיס הוא כתב 55. כתבתי לו שזה קצת גדול עליי. הוא נשמע מצוין ונורא כבר רציתי למצוא, אז הגמשתי להפעם את הכללים. הייתה שיחה כיפית לאללה שבסופה הוא גילה לי בגאווה בן כמה הוא. כאילו שלא הבנתי ברגע שראיתי אותו.
אחד בא לפחות 10 שנים אחרי שהצטלם. עם ריח של זקנים. איייייייכס.!!! לזכותי יאמר שחייכתי ואמרתי כבר בהתחלה לפני שהזמנו קפה שאנחנו אנשים מבוגרים וברור לשנינו שזה לא מתאים, אז נפרד כידידים. הוא התעקש לנצל את חביבותי הידועה וכעס על שאני מחליטה במקומו. למרות שגם לחביבותי יש גבול עניתי בנימוס שאני מחליטה בשבילי. תוך 10 דקות הגעתי הביתה. הוא כבר הספיק למחוק את ה"לבבות" האלה שקופצים בג'יי דייט!!!
אחד בא 30 קילו יותר מהצילום וכולו שיער לבן. דווקא אין לי בעיה עם צבע השיער רק שבצילום הוא היה שחור. אז לא זיהיתי אותו. ואני זאת שכשיש בטלוויזיה "עדשת דג" או מישהו מחופש תמיד קוראים לי כי אני תמיד מזהה.
וכולם אמרו לי "וואו, איזה הפתעה, את נראית הרבה יותר טוב מהצילום!"
אהה, כן והיה אחד שנפגשנו שלוש פעמים. אחרי הדייט הראשון לקח לו שבוע לצלצל. אחרי השני שלושה ימים. אחרי השלישי הוא כבר צלצל למחרת. כמה פעמים. אמר בואי נסע לסוף שבוע. צחקתי ואמרתי שבתל אביב נשמע לי יותר בטוח בשבילו. אז הוא הסכים ואמר שיבוא בשמונה. הוא בא בשבע וחצי. אמר שהוא לא יכול היה עוד לחכות. התגעגע. אז הכנתי ארוחת ערב. הוא אכל. ראיתי, ממש ראיתי איך שהוא נכנס ללחץ, זה קרה אל מול עיניי. מזגתי קפה. הוא שתה שלוק, אמר שיש לי בית אמיתי, אוכל אמיתי, שאני אישה אמיתית ויפה אמיתית ושהוא הולך לחבר שלו לראות כדורגל.
ככה, בנשימה אחת.
אני אשקר לכם אם אומר שלא הייתי המומה. אבל זה היה ממש אולי חודשיים- שלושה אחרי הגירושין. הייתי גרושה טרייה מאוד ותמימה מאוד אחרי כמעט 14 שנות עבודת גבר אחד.
כשהוא צלצל למחרת היו אצלי חברים, לגמרי במקרה, וכשעניתי לטלפון התגלגלתי מצחוק. אני מניחה שהוא ציפה לשיחת מוטיבציה או לפחות איזה ריב קטן. אבל אני התגלגלתי מצחוק. במקרה. אז הוא נעלב.
עברו כמעט שלוש שנים מאז גרושיי. טוב, נו, טיפה פחות. עשיתי דוקטורט בנושא " גברים גרושים בגיל 42-52". קיבלתי הרעלת קפאין.
למדתי מהר מאוד.
אהבת חיי עדיין בדרך אם כי כבר ממש, אוטוטו מגיעה.
אבל נח לי מאוד עם עצמי ועם הדייטים. אני פשוט מסננת היטב. רובם ככולם אנשים מרתקים ומעניינים. אין לי הרי שליטה על איך שהם נראים או מריחים או על איזה שטויות הם סוחבים איתם מילדותם העשוקה. אני יש לי מספיק משלי.
אני פשוט אני. עם הפתיחות ועם המבוכה, עם היופי ועם החמלה, עם ההומור ועם החדות ועם הרוך ועם שלושה קילו עודף גם. טוב, נו , עם השלושה קילו אולי קצת פחות...
מורכבת בפשטות.
במקום להתבאס אני נהנית מהאנשים המעניינים שאני פוגשת.
ואם קרה שאני מעוניינת והוא לא - תארו לכם, גם זה קרה! (: אני לא מתעסקת ב"מה לא בסדר איתי". נכון, אני בודקת האם הייתי "אני" והאם נהגתי בכבוד וברגישות לאדם אחר. ואם התשובה היא "כן" – אז אני לא חושבת על זה יותר. ואם היא "לא" – אני מנסה ללמוד להבא, להיות ערה ולצמוח.
אין לי יותר צורך להתעסק בשטויות של אחרים ולהבין "למה הוא נהג ככה או אחרת". מה זה קשור אליי. זה שלו. לגמרי. אני יש לי מספיק משלי, תודה לאל.
ועכשיו, במסיבה של דה מרקר, פגשתי מישהו שפנה אלי בג'יי דייט לפני שנה. נשמע קצת קר ומתנשא אם כי מעניין. זה לא יצא אז. הוא חתך עוד לפני הפגישה. בדה מרקר הוא פנה אליי שוב. להיות "חברה שלו". מגניב. החלפנו מילה או כמה, רק בכתב. הוא אמר ש"יש לו מישהי". עניתי שאם בן זוגי היה מתבטא כך עליי ימיו היו ספורים. עזבי, ענה, שנינו שרוטים. מתים מפחד מהמילה הזאת, את יודעת...
אז אתמול ראיתי אותו ב"לייב". נתקלנו ככה, אחד מול השני. והיה מלא קסם. האמת, לא הוא ולא אני לא היינו מוכנים. בוודאי לא לקסם הזה. הוא היה אחר לגמרי ממה שדאג להציג את עצמו, רך ונבוך וביישן.
אמר - ולחשוב בכלל שהיינו צריכים להיפגש לפני שנה. אבל עכשיו - הזדרז- יש לו "מישהי". שזה-כך הוא אמר אתמול- קשה לו, כי רחוק, והנסיעות, אבל זה טוב כי זה ללא הצהרות אהבה מיותרות.
וואלה, חשבתי לעצמי, בשביל "ללא הצהרות אהבה מיותרות" מה יש לנסוע לתיז אל עממו או איך שלא כותבים את זה... את זה יש בכל פינה. מלא. פה, בשכונה. רק תבקש.
זה כמו, חשבתי לעצמי, ללכת עם ולהרגיש בלי.
ועוד חשבתי לעצמי שאני רוצה ללכת עם ולהרגיש עם. והצהרות אהבה רק בתנאי שהן אמיתיות בלבד. ואני לא מתאים לי להיות "מישהי". כל מה שאני יודעת להיות זה אני.
וככה הוא צף לי היום פה ושם, הוא והקסם. ולא חבל לי אפילו. אולי טיפ טיפה. לא כי לא בא לי. בא לי. אלא כי אני יודעת שזה לא טוב בשבילי. אז מה יש להתבאס.... אני-פניי קדימה... לשמחות.
|